באחד הערבים ערכתי חיפוש בארגז שבו שמורים בערבוביה מיני
אוצרות שונים ומשונים שבזמנו חשבתי שמן הראוי לשומרם. בין השאר
ניתן למצוא שם טיוטות של סיפורים לא גמורים, מחשבות שנרשמו על
נייר, כותרות לסיפורים עתידיים שבכוונתי לגבש ולפרסם
וחומרי-גלם אחרים. חיפשתי קטע שזכרתי בבירור שכבר העליתי על
הכתב קודם לכן ושהיה נחוץ לי להשלמת הסיפור שאני עובד עליו
בימים אלה.
חוקי מרפי כוללים את  "חוק החיפוש העקיף" שאומר כך:
  1. הדרך המהירה ביותר למצוא דבר מה, היא לחפש דבר אחר.    

   2. תמיד אנו מוצאים את הדבר אותו איננו מחפשים.
בכוחו של חוק זה מצאתי באמת דבר שלא חיפשתי, שלא ידעתי כלל
שקיים ושלחלוטין לא זכרתי שאי-פעם רשמתי. פתק קטן ודהוי ועליו
כתובות שתי שורות קצרות:
                           מפלצת או מלאך?
                  תולדות חייו ומותו של ויקטור רומאס
כהבזקי ברק מאירים באורות מסנוורים חזרו אלי באחת זכרונות של
תקופת המלחמה ההיא. הדמויות, ההתרחשויות הדרמתיות, זכרונות
שנקברו תחת הררי הידיעות והאירועים המזעזעים שליוו את סוף
המלחמה, ה"ניצחון" לעומת השואה והמאבק לכינון המדינה.
פתק אחד קטן זרק אותי בעוצמה 70 שנה לאחור ופתח מחדש פצעים
עמוקים, שצלקותיהם היו לכאורה סגורות עידן ועידנים. גלי
התחושות וההתרגשות נשאו עימם מסר עוצמתי ועיקש: אני חייב, ממש
חייב לספר את סיפורו הטרגי של ויקו רומאס, שאחותי ואני חייבים
לו כנראה את חיינו.        
נהגו לספר כי הוריו הכירו בחתונה של קרובת משפחתה של אמו,
שהייתה רומניה יפהפיה מהמעמד הבינוני.  אביו, צועני משבט
סינטי, אדם תמיר ויפה תואר, ניגן בכינור באותה חתונה. בסופה של
החגיגה הסוערת והעליזה מצאו את עצמם הצעירים, מרתה וניקו,
מאוהבים ללא תקנה. כעבור כמה חודשים הם נישאו חרף התנגדותם
הנמרצת של הורי הכלה. נישואי תערובת מסוג זה לא צלחו בדרך כלל
אך לא כך היה במקרה המדובר. הוריה הבורגנים של מרתה נידו אותם
ממשפחתם וניתקו את הקשר. הזוג הצעיר עבר לגור בכפר צוענים ליד
העיר באקאו (Bacau) וחי שם בשקט ובשלווה בסמיכות לבית משפחתו
של החתן. ניקו המשיך לנגן בחתונות והיה מבוקש מאד ועמוס
בעבודה. מרתה, שהייתה בוגרת בי"ס תיכון, עבדה כמורה בבית ספר
עממי  לא הרחק ממקום מגוריהם. היחסים עם משפחתו של ניקו היו
טובים למדי והם למדו לחיות ביחד ולגשר על הפער בין שתי
התרבויות.
כעבור כשנה ילדה מרתה את בנם ויקטור ובקיצור - ויקו. ויקו היה
תינוק יפהפה, בהיר ובעל חיוך עירני. הילד התפתח יפה והפך במהרה
לחביב המשפחה כולה בהיותו מקסים ומבריק הן בחיצוניותו והן
בשכלו החריף. מיד עם צאתו לאוויר העולם קשרה לו סבתו סרט אדום
בפרק יד ימינו כנגד עין הרע ושמרה בקנאות שסרט אדום זה לא ימוש
מזרועו אף לרגע ובאף מקרה. אמצעי בדוק ויעיל זה איכזב. בחורף
של שנת 1928, בהיותו בן 5 חלה ויקו בשיתוק ילדים. בכפר התפשטו
שמועות עקשניות שהוריו של ויקו הקטן נענשו בידי שמיים על
נישואי התערובת שלהם. המחלה התקדמה בקצב מהיר ותקפה ללא רחמים
איברים שונים בגופו הזעיר : יד ימנית ורגל ימנית, כתף שמאלית
ופנים שהתעוותו. הילד פירפר בין חיים למוות והיה חשש שריאותיו
וליבו ייפגעו. הסבתא ומרתה הקדישו את רוב זמנן ומרצן למאמצים
להסרת הקללות שהאמינו שהילד קולל בהן. ואמנם המחלה נעצרה
בהתקדמותה. חייו של ויקו ניצלו, אבל אויה לחיים שכאלה.
עברו שנים עד שויקו התרגל למראהו ולתגובות האנשים אליו. עוברי
אורח שראו אותו היו מסבים מבטם לצדדים כדי להמנע מלראות את
הזוועה ומצטלבים. הוא למד ללכת עם רגל מצומקת ומשותקת כליל
ולמד לתפקד עם יד משותקת ועם כתף אחת נמוכה מרעותה בכ-20 ס"מ.
עם הזמן, בהדרכתה המסורה של אמו, הוא עשה כמעט את כל פעולות
היום-יום, התלבש, התרחץ, אכל, כתב. הוא היה מונע על ידי כוח
כביר לחיות ולהצליח להתגבר על המגבלות הגופניות שהוכה בהן
באכזריות. בגיל 8 התחיל ללכת לבית ספר רגיל בכפרו. היה הצטיין
בכל המקצועות, לרבות ציור ולאחר שנתיים גמר 4 כיתות. הוריו
פינקו אותו אבל הוא העדיף תמיד להיות עצמאי ולא להזדקק לעזרת
אחרים. אביו בנה לו עגלה אליה רתמו כלב גדול ומאולף, שהביא את
ויקו אל בית הספר.                                          
                                                           
                 
הוריו עשו כל מאמץ על מנת להקנות לו לפחות השכלה ראויה, על מנת
שיוכל להסתדר בחיים ולהתפרנס בכבוד למרות נכותו. הם רשמו אותו
לבית ספר תיכון בעיר באקאו, קנו מכונית ישנה והסיעו את ויקו
מדי יום לבית הספר, מרחק של כחצי שעה נסיעה. למרבה הפלא ויקו
סיים את 8 הכיתות ב-6 שנים, הישג ללא תקדים במחוז באקאו. הוא
קיבל פרס ראשון בשני מקצועות: ספרות וציור ובגיל 17 כבר הייתה
לו תעודת בגרות ודלתות פתוחות לאקדמיה. אבל ויקו החליט אחרת.
אין ספק שהסבל הרב שהיה מנת חלקו במשך כל השנים השפיע על אופיו
וגרם לו להיות מיזנטרופ ומכונס בעצמו. הוא שנא אנשים, התרחק
מהם ולא קשר קשרי חברות, אף לא עם חבריו ללימודים בבית הספר.
למזלו, כושר הדיבור שלו לא נפגע כלל מהמחלה והוא היה רהוט
באופן מופלא. עוד בהיותו בבית הספר גילה את הכוח הרב הטמון
ברטוריקה והחליט לנצל זאת להגשמת שאיפותיו להגיע לעמדה של
מנהיגות פוליטית. היה זה רק טבעי שהוא מצא את דרכו אל "ליגיון
הברזל" שצבר יותר ויותר כוח בציבור הרומני. ויקו התגייס
לשורותיו והחל לקחת חלק הולך וגדל בפעילויות התנועה האנטישמית
של רומניה. הוא הצליח מאד בנאומיו המשלהבים כנגד היהודים
והיהדות וזכה לתמיכתם של שומעיו, שהיו לרוב בורים ועמי ארצות.
הם התעלמו לחלוטין מהצד הצועני שלו וראו בו רומני טהור לכל דבר
ועניין.
ויקו מצא משרה כלבלר במחלקת הגבייה של העיירה שלנו במטרה
להיות עצמאי ולא להזדקק לעזרת הוריו, שלא ראו בעין יפה את
פעילותו במסגרת "ליגיון הברזל". הפעילויות הפוליטיות נערכו
בערב, אחרי שעות העבודה הרגילות ואנשי העיירה שלא היו חברים
בליגיון לא ידעו על כך.
אינני יודע איך בדיוק קרה הדבר אבל יום אחד בשובי הביתה מצאתי
את ויקו בחברת אחותי , יושבים מתחת לעץ תות גדול בגינת הבית
ומשוחחים על ספרות ואמנות. אחותי סלאבה הייתה נערה בת 17,
בלונדינית כחולת עיניים בעלת מראה מלאכי. קראו לה "סלאבה לב
זהב" בזכות טוב לבה. לא התערבתי בשיחתם אבל כאשר הלך שאלתי
אותה לפשר הדבר, איך אדם כזה מגיע להתארח בביתנו. סלאבה כעסה
ונזפה בי קשות: "למה אתה מתנשא? ויקו רומאס הוא אדם משכיל
ותרבותי מאד ואפשר ללמוד ממנו הרבה! אין לשפוט אדם לפי מראהו
החיצוני ובמקרה שלו הוא תוצאה של מחלת הפוליו שלקה בה בילדותו.
ובכלל, אל תתערב לי בעניינים, אני מספיק בוגרת ורצינית כדי
לדעת כיצד ראוי להתייחס לבני אדם!" שתקתי, שהרי סלאבה צדקה בכל
מה שאמרה, אבל בסתר לבי החלטתי לפקוח עין.
סלאבה הציבה מסגרת לפגישותיהם וקבעה פגישה אחת לשבועיים, אליה
הוזמנו לעתים חברים נוספים שלה. היא נתנה לויקו במה להציג את
כישוריו האומנותיים והספרותיים. מכיוון שהיה בעל זכרון
פנומנלי, ידע לדקלם בעל פה שירים ויצירות שלמות של טובי
הסופרים והמשוררים. ויקו כתב שירים ובלדות אותם הקדיש לסלאבה.
הוא צייר ופיסל והביא את יצירותיו לביתנו כתודה וכהוקרה על
היחס החם לו זכה במשפחתנו. את ציוריו לא אהבתי, הם היו קודרים
ומדכאים. אהבתי במיוחד את הכדים אותם קישט במוטיבים יווניים
עתיקים. את השירים שהקדיש לה קיבלה סלאבה בלית ברירה, כי לא
הייתה מסוגלת לפגוע בו ולדחות אותם. מהתמונות ומהפסלים שהביא
היא הסכימה לקבל חלק קטן ושיכנעה אותו שמקובל שאמן מוכר את
יצירותיו ולא נותן אותן במתנה לכל דכפין. הוא הסכים לקבל תמורה
צנועה על מה שנשאר אצלנו ואת השאר לקח בחזרה לביתו לאחר
הפצרותיה של סלאבה.
ויקו התנהג כמו ג'נטלמן מושלם, תמיד קורקטי,מנומס ומאופק. הוא
ידע היטב את מגבלותיו ואת גבולותיו ונשמר שלא להכשל. עם הזמן
התהדקו הקשרים עד כדי כך שהרשה לעצמו לשתף אותנו בקורות חייו
ומשפחתו וסיפר על מחלתו ותוצאותיה. כששמענו את סיפוריו הנוגעים
ללב עינינו התמלאו לא פעם בדמעות על מר גורלו.
במקביל החל ויקו באופן זהיר והדרגתי להעביר לי רמזים והתראות
על פעולות מתוכננות של הליגיון כנגד היהודים המקומיים. העברתי
את הידיעות הלאה וכך ניצלו לא מעט יהודים ממכות, שריפות או
התנכלויות אחרות שהליגיון עמד לבצע בעיירה. ויקו לא הסביר
מעולם מדוע הוא עושה זאת ואני לא שאלתי, למרות שרציתי מאוד
לדעת. לא הבנתי את האמביוולנטיות הזו: מצד אחד היה חבר הליגיון
והיה נושא נאומי הסתה כנגד היהודים, "הסרטן של המדינה אותו
צריך לעקור מקרב החברה הרומנית המתחדשת", ומצד שני, דאג
לשלומנו. התפתיתי לייחס את הסתירה לאהבתו העמוקה והסמויה
לסלאבה, אבל זה היה הסבר פשטני ולא רציני. חלק מהפתרון לתעלומה
נחשף כאשר שנה לאחר מכן, בחורף של שנת 1942 הגיע ויקו לביתנו
נרעש כולו וסיפר שביקר אצל משפחתו בכפר, שם סיפרו לו על פליט
יחיד ממחנה השמדה בפולין שהגיע אליהם. מחנה ההשמדה ממוקם  70
ק"מ מהעיר לודז', במקום ששמו חלמנו  (Chelmno). היה זה המחנה
הראשון בו הנהיגו הגרמנים השמדת המונים באמצעות גז. בתחילת שנת
1942 הושמדו בו 5,000 בני העם הצועני בידי הנאצים. הוא הוסיף
וסיפר כי למחנה הובאו גם כ- 200.000 יהודים מכפרים במחוז
לודז', שהושמדו באופן שיטתי בקרונות גז, כמו הצוענים. הזדעזענו
עמוקות מדבריו של ויקו, כבר שמענו ידיעות קלושות על ההשמדה
ההמונית של היהודים בפולין אבל לא התייחסנו אליהן ברצינות. לא
רצינו ולא יכולנו להאמין כי הדבר בכלל אפשרי. בשנה שלאחר מכן
משהגיעו ראשוני הנמלטים מהמחנות, שחלק מהם הגיעו לרומניה כבר
האמנו לכל הזוועות שסיפרו.
לאחר מכן הפכו ביקוריו של ויקו תכופים פחות ופחות. ימים רבים
נעדר מהעיירה וכאשר שב, היה עסוק מאד בענייני הליגיון, שעשה
מאמצים נואשים לשינוי התדמית הפשיסטית שלו בעיני הסובייטים
שהתקרבו לגבול רומניה. הוא סיפר שחבריו חושדים שמסר ידיעות
אופרטיביות ליהודים.
בתחילת שנת 1944 כבש הצבא האדום את כל אגן נהר סירט (Siret)
בבסרביה, חבל ארץ שהיה בשליטת רומניה וששייך כיום למולדובה.
הסובייטים הפעילו פלוגות קומנדו וסיור, שתפקידן היה להתריע על
מתקפות נגד מהן חששו. משימתן הנוספת של פלוגות אלו הייתה לנקות
את השטח מגורמים עוינים, גופים קיצוניים פאשיסטיים
ואנטי-סובייטים.
בשעות הערב המאוחרות ב-5 במרץ 1944, ערב גשום וסוער, שמענו
נקישה חלשה בדלת ביתנו. לא רציתי לפתוח את הדלת כי התכוננו
ללכת לישון אבל הנקישות גברו. ניגשתי לדלת ושאלתי "מי זה?" קול
ענה: "זה ויקו. אל תדליק את האור ובבקשה תפתח לי!". ויקו נכנס,
כולו רטוב ורועד מקור. אחותי כדרכה טיפלה בו, נתנה לו מגבת
והכינה עבורו שתייה חמה ואוכל. לאחר שנירגע מעט סיפר ויקו בקול
רועד מהתרגשות כי ההנהגה המקומית של ליגיון הברזל חושדת כי הוא
מוסר ליהודים ידיעות על פעולות מתוכננות של הליגיון. החשד
התעורר כי מישהו שם לב שהיהודים נזהרים מלצאת מבתיהם בימים
שבהן מתוכננות פעולות. ויקו הכחיש בתוקף והסביר את הקשר עימנו
כקשר המבוסס על מכירת יצירותיו האמנותיות. מלבד זאת טען שאנו
כלל לא יהודים אלא אזרחים פולנים ובדרכונים שלנו לא מצוינת
הלאומיות. (בנוגע לדרכונים הוא צדק. שלטונות רומניה כיבדו את
הדרכונים הפולנים שהיו בידינו ולא נגעו בנו לרעה עד סוף
המלחמה). אנשי הליגיון שדיברו איתו השתכנעו פרט לבכיר שביניהם,
שהטיל ספק בהסבריו של ויקו והציע להעמיד אותו למבחן.  המשימה
שקיבל הייתה להצית את ביתנו על יושביו בטרם הגעת הרוסים
לאיזור. נתנו לו 36 שעות לביצוע המזימה ואם לא יעמוד בה
כמוסכם, יוצא להורג בעוון בגידה. ויקו התחנן בפנינו שנברח עוד
באותו לילה או לכל המאוחר למחרת בלילה. הוא נפרד מאיתנו בעצב
ובהתרגשות והלך. סלאבה בכתה ואני רעדתי מרוב חרדה. קיווינו
שייסורינו ייסתיימו עם בואם של הכוחות הרוסים והנה אנו צריכים
להימלט על נפשנו.
עוד באותו לילה התקשרתי לאבי שהיה בבוקרשט עם אמי ואחותי
הגדולה וסיפרתי לו על אזהרתו של ויקו. הוא אמר שיסדר עם הנהלת
המפעל בו עבד שמשאית המפנה סחורות מהמפעל, כדי שלא יפלו לידי
הרוסים, תאסוף אותנו מחר בלילה. הוא ציווה עלינו לא לקחת דבר
ולהקפיד על המפגש עם הנהג שיאסוף אותנו.
יום המחרת היה היום הארוך ביותר בחיי. ארזנו כמה בגדים חיוניים
וצידה לדרך והמתנו בחיל וברעדה לשעה היעודה וזו הגיעה כמתוכנן.
במקום המפגש שנקבע, במרחק מסוים מהבית כדי שלא יבחינו השכנים
בהסתלקותנו, חיכתה משאית ואספה אותנו. כל הדרך לא ישנו מרוב
התרגשות ודאגה שמשהו ישתבש בדרך. הרומנים היו עסוקים בדאגות
משלהם והכבישים היו חופשיים לתנועה ללא מחסומי ביקורת והגענו
לבוקרשט עם אור ראשון.
כעבור מספר ימים נודע לנו שיום לאחר שעזבנו, בשעות הערב, ערכו
חמישה חברי ליגיון משפט שדה בחצר ביתנו. ויקטור הובא לשם,
הואשם בבגידה ונדון למוות בתליה. גזר הדין הוצא לפועל מיידית.
שכן רומני שקם ללכת לעבודה במפעל, הבחין בערפל הבוקר בשיירת
חיילים רכובים על סוסים העושה את דרכה הישר לעבר ביתנו.
החיילים חשבו שהדמות הנמצאת מתחת לעץ התות היא דחליל המוצב שם
כנגד ציפורים. מפקד היחידה הורה לאחד החיילים לגשת ולבדוק את
הדבר. הלה ירד מהסוס, ניגש לדמות המוזרה ובדק אותה. "קפיטן"
קרא ברוסית לעבר מפקדו "איחרנו את המועד!" כך התגלה סודו של
ויקטור שהיה סוכן ריגול בשירות המודיעין הרוסי. למרבה האירוניה
הוא נתלה על שיתוף פעולה עם היהודים דווקא מבלי שסודו נתגלה.
לולא התקלה בתאום מועד המפגש עם היחידה שנשלחה להציל אותו היה
ניצל.
החיילים ערכו חקירת בזק בקרב הסקרנים שהתאספו במקום וקיבלו
פרטים מלאים של הנפשות שפעלו שם. המפקד שלח חמישה זוגות של
פרשים להביא את המעורבים בבית הדין ששפט את ויקטור. הם חזרו
במהרה תוך שהם גוררים מאחורי סוסיהם חמישה עלובי חיים, מייבבים
ומתחננים על נפשם. המפקד בדק את זהותם והורה להעמיד אותם מול
כיתת יורים שהוציאה אותם להורג. הדי היריות הדהדו ברחבי העיירה
עד שלבסוף נדמו.