שמש קרה ודהויה ליוותה את רגליו הנרגשות של אייל בלכתו. חום
עדין החל לזרום בחלקים המרוחקים של אבריו הפנימיים, שריריו
מתכווצים בציפייה לקראת הרגש שעתיד להציף את גופו בעוד מספר
דקות.
קרוב לחודש שלא ביקר בלוויה איכותית. הנפטר הוא חייל צעיר,
פחות מחודש בצבא, שנהרג מפליטת כדור מרחק 450 מטרים ממנו.
הכדור עבר על פני פלוגה שלמה שעמדה למסדר, פספס גם את חמישיית
הנגדים שבחנו את יציבות עמדת השמירה, וחתך שני אוהלים בדרכו אל
ראשו הקטן של שוקי.
שוקי נהרג במקום, אגב דימום בכמות גדולה מאוד על מזרן צה"לי
שחזר לשימוש של טירון אחר, לא מודע, פחות מיומיים לאחר
התקרית.
מוות טיפשי. מוות מיותר.
הוא היה הצעיר מבין שני אחים, ורוב הזמן נחשב לפחות מוצלח מבין
השניים.

אייל הגיע לבית העלמין הצבאי חמש דקות לאחר השעה שבה הייתה
אמורה להתחיל הלוויה. האורחים כבר הגיעו במיטב תלבושת האבל
שלהם. מספר חיילים עמדו בצד, מתלחשים בקול בלתי נשמע, עוטים על
עצמם פרצוף יגון ממלכתי.
ההורים עמדו בסמוך לקבר הטרי. בנם יחידם שנותר, הגבוה מהם
בראש, עוטף אותם בזרועותיו הצנומות, מנסה לנחם. הבן בוהה
באוויר, לא מצליח לבכות, למרות שאפשר לראות שהוא מנסה מאוד.
אייל העביר מבט בוחן על פני האם, ביודעו שעל פי רוב, משם הוא
יתחיל להיכנס לעניין באופן אישי.
האם בכתה, מלמלה כמה שטויות בג'יבריש של אמהות ששכלו את הילדים
שלהם, מדי פעם משחילה צעקות בקול שנשמע מאוד כאוב.

אט אט, אייל התחיל להרגיש את זה. כמו טיפה שמתעבה על מזגן
דולף, הוא התחיל ליצור חיבור.
את הסיפור של שוקי קרא כבר אתמול באינטרנט. פעם מוות של בחור
צעיר היה יוצר אצלו הזדהות אוטומטית, אבל היום הוא כבר צריך
לעבוד קשה יותר בשביל הדברים שהוא אוהב.
הוא ניסה לדמיין את עצמו במקומם, הפך את עצמו לאח הגדול של
שוקי, מתענג על האחריות העצומה של להיות ילד יחיד אחרי מותו של
האחר.

האב ספד לבנו בקול שבור. הוא סיפר על שוקי "השובב", שהיה עושה
לפעמים בעיות, אבל עם לב רחב כמו לוויתן. על כך שהיה יפה תואר
כמו אחיו, וקשה להאמין שהוא הגיע מהגנים שלו. (שוקי היה באמת
פחות לא-יפה מאביו) הוא הפליג בשבחים על התעניינותו בטיסנים,
וסיים במשפט הכביכול נבואי שאמר חודשיים לפני שנהרג "מה אני
צריך לישון, בקבר אני כבר אשן!", כאילו ידע שזמנו קצוב.
אייל נחר בבוז חרישי, רוטן שהורסים לו את החוויה באמירות לא
אמינות. אך שתי נשים עם אוזניים חדות פערו לעומתו עיניים
מאשימות. אייל קבר את מבטו באדמה, יוצר תנועת גוף כבדה ורבת
משמעות שכולה אומרת שיברון לב.

אייל החל בתחביב הזה לפני יותר משלוש שנים, כשהחל לחוש שחייו
הם אידיליה מוחלטת. משפחה אוהבת וחמה, אישה יפה ומתוקה, כלב
שתמיד מכשכש בזנב, רכב שכמעט לא מבקר במוסך. בעברו לא היו
טרגדיות, שום שריטות נפשיות והצלחות בצרורות. החיים הביטו אליו
בחיוך גדול שחושף שיניים וגומות חן בצדדים, ואייל היה מאושר.
אבל משהו, למרבה הצער, החל מנקר בנימים הכי דקים של נפשו.
כמו הרצון לשתות, שעדיין לא הבשיל לידי צימאון מוגדר, אייל
שיווע למעט רוע בתוך כל הטוב הזה.
ניצני הפורענות בליבו נתנו את אותותיהם הראשוניים, ואייל, שהחל
להרגיש כיצד המחשבות שואפות השחור משתלטות על רצונו, ידע שעליו
לעשות מעשה.
במוחו, הוא ניסה ללכת לכיוון המתבקש של הרס עצמי, דמיין את
עצמו עוזב את הבית, חותך לכלב את הזנב ומתנגש במהירות איטית
בעמוד תאורה.
הרס עצמי לא בא בחשבון מבחינתו, היה לו יותר מדי מה להפסיד
בשביל תחושה. תחושה לא נעימה, אבל רק תחושה.

בעקבות שמיעה ממוזלת, מרגשת ובתזמון מושלם, של פזמון מלנכולי
ברדיו,הוא החל לבלות חלק גדול מהשבוע שלו בהאזנה לשירים
ישראלים ישנים. בחלקם התאבל יחד איתם על הילדות שהייתה ואיננה,
באחרים התעצב בזעם על המדינה ששינתה את פניה, אבל מה שבאמת תפס
את ליבו, היו שירי אבל בסגנון יום הזיכרון. ההתמכרות העתידה
לבוא פקחה את עיניה.
כל יום בחזרתו מהעבודה היה נסגר לשעה בחדר הקטן בביתו, עוצם
עיניים ומאזין לשכול בצלילים.
הוא החוויר מצער כששמע את "הוא הלך בשדות, הוא יגיע עד כאן,
הוא נושא בליבו כדור עופרת", התפלש מורבידית "על אחינו הגברים,
שנשארו שם בני עשרים, על גבעת התחמושת", ודמעות אמיתיות כיסו
את לחייו, כשיחד עם הזמרת, לא האמין שלמרות הכל "החיטה צומחת
שוב".
אמת היא, שבשבועות הראשונים להסתגרויות המוסיקליות של אייל,
נפשו הייתה מזוככת. נראה היה שאותו אושר חמקמק שכמעט אבד לו
מחמת מנה גדושה ממנו עצמו, ישוב למשכנו הקבוע סמוך לריאה
השמאלית.
למרבה הצער, תחושות חדשות לא איחרו להגיע, ועם כל שיר ששמע
שוב, הרגיש איך בלוק קטן של רגש הולך וקהה, בונה עוד קומה
בבניין האדישות המתגברת.
שוב לא דמע משירים חדשים, ואפילו במפלט המוכר של חיטת עמק
יזרעאל, זו שממשיכה לצמוח, לא מצא עוד מזור לאושרו המופרז.
וכך, עם כיוון ידוע, צעד להלוויות הבכורה שלו.

במשך מספר ימים עקב אחר הכתבות בעיתון, מנסה לדוג לוויה לטעמו,
ולאחר שחייל נהרג מאש כוחותינו בצפון השומרון, ידע שזה זה.
חששותיו שישאלו אותו לפשר הימצאותו בלוויה של זר התבדו
במהירות. בלוויות, כך למד לימים, כולם זרים וכולם חברים. אכפת
להם מהמת שזה עתה הלך, ובעיקר ממותם שלהם שגם יגיע בהמשך
החיים.
כל כמה ימים מאותה לוויה, שזיכרון טוהרה הראשוני עדיין מבקר
אותו בחלומותיו, הקפיד ללכת לאחת חדשה.
בתחילה ניסה ללכת רק לכאלו שמתו בסוג כזה או אחר של קרב, אך
במתינות הוריד את הסטנדרטים, עד שבחודשים האחרונים, רוב הטקסים
שבהם השתתף היו של אומללים שנפטרו ממחלה בעת מילויי תפקידם או
תאונת דרכים בזמן חופשה.
תאונות אימונים, כמו של שוקי, או אפילו התאבדות, הייתה כאלומת
אור באפילה בשבילו. מסיבה כלשהי, העריך אייל מוות שנגרם על ידי
כדור רובה יותר מכל מוות אחר.
מכל לוויה, מכל סוג שהוא, אייל נעשה עצוב. לא באותו האופן, כי
אין נופל שדומה למשנהו, אך בכל פעם יגון גדול, שלאחריו אושר
מסודר ונהדר.

כשבוע לאחר לוויתיו של שוקי פרצה המלחמה. הרוגים כמו מים. אייל
לא האמין שזה קורה לו. הוא לקח חופשה מהעבודה. בלילות ישב
מרותק מול מסך הטלוויזיה, עוקב בציפייה אחרי ההתפתחויות,  מניד
את ראשו באיטיות, בהבחינו במניין המתים המאמיר כל שעה. בימים
חרש את הארץ, רץ מלוויה אחת לשנייה, מנסה ליצור מסלול ולוח
זמנים אופטימאלי שישלבו בין כמה שיותר מקומות.
הוא איבד כל מחסום שנותר לו, הוא רצה את העצב לעצמו, ביקש
להתמלא באופל של המוות. הוא התמכר, ולא שם לב שסיפק לעצמו מנת
יתר.

בתום המלחמה, בעוד האומה מלקקת את פצעיה, עלה אייל לירושלים.
זועם על הפסקת האש, עמד יחיד בכיכר, מחזיק שלט "תנו לצה"ל לנצח
עוד קצת", דורש רק עוד כמה קרבות "לסדר את המצב סופית", לעצמו
מבטיח שכל מה שדרוש לו זה עוד כמה לוויות איכותיות שיחזירו
אותו למסלול.
אך החיים, בשלהם, חזרו לכיוונם הקבוע. שירי יום הזיכרון שמילאו
את גלי האתר בימי המלחמה מסרו את מקומם בחזרה ללהיטים הרגילים,
האנשים ברחוב חזרו להלך בשמחה, מספרים אנקדוטות שלא קשורות
להתקדמות האחרונה של צה"ל בגבול, וחיילים חזרו למות בטפטוף
האיטי והכל-כך לא מספק כבר.

חודשים אחרי המלחמה אייל חזר הביתה. שבור, רזה, ומלוכלך התיישב
על הספה המיותמת, ששכבת אבק עבה הצטברה עליה לאחר שאשתו עזבה
אותו. הוא הדליק את מסך הטלוויזיה בלחיצה עייפה על השלט. על
המסך, מתחת לפנים של השדרן, ריצדה הודעה אדומה על רקע כחול -
"חילופי אש כבדים בעזה". הוא בהה בצג שעה ארוכה ואז לחץ על
הכפתור האדום שמכבה את המכשיר. הוא לא היה מסוגל להזיז את מבטו
מהצבע השחור שנותר שם. הוא נזכר בחיטת עמק יזרעאל, כבר כמה
חודשים שלא חשב עליה ברצינות. וכמעט בלי להרגיש הבין לראשונה
כמה מכעיס ובלתי נתפס זה, שלמרות הכל החיטה צומחת שוב.