ולפעמים נדמה שכל הדלתות נטרקות בשניה אחת שחולפת בנינו.
אחרי שחיבק אותך ולחש לך באוזן את אהבתו הוא משנה את עורו
ומסתכל עליך במבט חד וחודר. זורק מילים לאויר ומטיח אותן עליך
כאילו הייתי קיר בטון.
הקרירות הזאת שיוצאת ממנו בזמן האחרון שאת בעצמך אינך יודעת
מאיפה היא מגיעה. כאילו הפכת להרגל. כאילו אהבתו כבר איננה
אמיתית כמו פעם. כאילו אם תקחי את התיק שלך ותלכי עכשיו זה
בכלל לא יזיז לו. הוא עדין ידבוק בעמדה שלו בטענה שכרגיל אני
עשיתי משהו שגוי.
המילים הדוקרות האלו, שגם אחרי שאת מדברת ומנסה להסביר לו שהן
פוגעות, הוא עדיין מסתכל עלייך בעיניים אטומות, בלי למצמץ
ונותן לך ללכת.
פעם הוא היה תופס לך את היד, מנסה ללכת בעקבותיך.
אבל לא עקבותיך הן אלה שנעלמו.

לפעמים אני פוחדת. כל כך פוחדת לאבד אותו.
"אני אוהב אותך, אל תתרחקי לי"
הוא לוחש לך באוזן.

ואת עוד פעם בוכה.

תמיד את בוכה. לא מבינה מאיפה הדברים זולגות. לא מבינה מה הפעם
לא בסדר. לא יודעת מדוע כל כך רע לך בחיים האלה. לא יודעת.
מחפשת את הרע.

תמיד היית בנאדם שלילי.