[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








תמיד הייתה לי דילמה עם סלט. פשוט לא הצלחתי להביא את עצמי
למצב שאני שלמה עם ההכנה שלו ואכילתו עד למצב של שביעות רצון
מוחלטת. לא קורצתי מהסוג הזה שכן.
בטח נשמע מגוחך לא להיות מסוגלת להכין סלט. נכון, אתם צודקים,
המצב יוצא מכל פרופורציה כשכותבים עליו, אבל זה גם גורם לכם
להמשיך לקרוא...
אז הגעתי למסקנה שאם אני לא עומדת במכשול הפיזי, אולי פשוט
אכתוב עליו.





בתקופה האחרונה התחלתי לחפש את עצמי ולמרבה שמחתי מצאתי התחלה
של כיוון בדרך.
התחלתי להיות רצינית כלפי החיים, התחלתי לשאול שאלות על מיקום
חדש, אולי עקירה למקום אחר לאיזו תקופה, התחלתי להזיז דברים
כדי שיקרו... אולי בשביל למצוא הצדקה לגיל שכבר נחשב "מבוגר"
בעיני "מבוגרים אחרים", זה מין גיל כזה שתופס אותך לא תמיד
מוכן לו, ואולי אתה נשאר קצת קפוא במקום ולא מוכן בגלל הפחד
להתחכך בעולם הזה של המבוגרים, שמקשה על היציאה ממנו חזרה,
ואפילו שנדמה לך שאלה רק כמה דקות של חזרה, עולם הילדים מתעתע
כשמשרה ביטחון שלא נגמר, ועדיין הוא זה שצועד תמיד בראש.

אז חשיבה נכונה הייתה לי כבר, והומור לא חסר בסל הלא גמור הזה
לחיים, ובמקרה שלי - לירקות לסלט שתכננתי להכין יום אחד, אבל
מה עם שאר הירקות הרקובים שעדיין בוהים בי לפעמים ומפריעים לי
להתקדם בחיים? מה איתם... מה איתם...
(המשך חשיבה מבוקרת תגיע בקרוב...)





אתם מכירים את הרגע הזה שאתם קולטים משהו על עצמכם דרך מישהו
אחר?
זה עובד עליי כמעט כל פעם. באמת. כמעט כל אדם ש"נגמר" איתי עשה
לי משהו, מין צביטה קטנה ומעוררת. מעוררת את כל הבעיטות של
אותו רגע. בעיטות שמחכות לצאת מתישהו ולשנות דברים בי שלא חשבו
שאוכל לשנות, שלא חשבתי שאדע איפה להתחיל. והנה זה קורה לי כל
פעם מחדש, זה שוב נוגע וטורף חושים שמסתקרנים לצאת. יש את
התחושה הזו של הלא מוכר שמכוון למשהו אחר עם צבעים משלו... אחד
שעדיין לא הכרתי... כמו סלט.
וכמו סלט אני לא תמיד ברורה לאנשים, אולי גם לא תמיד הכי לעצמי
למרות שמנסה, אולי גם קצת כמו הקטע הזה שיותר קל פשוט להתנתק
ולעבור לאיזו ארוחה טובה מול המסך.
איכשהו תמיד הסוף ברור לי מאליו, אפילו כשעוד אין לי התחלה
ביד...

הגיעה. (החשיבה המבוקרת מלפני פסקה)
התחלתי להכין אותו. עבודה ארוכה אך מחושבת. החתיכות נחתכות לאט
ובבטחה, ולאט לאט ובבטחה איטית חדשה זה הופך לסלט... יש הרבה
ירקות שם, מינים וצבעים שצובעים את העיניים בשוני הכל כך גדול
ביניהם, בכל זאת חושבת ואומרת (ועכשיו גם כותבת על זה...) שיש
את האחר כך שמגיע... הטעם הטוב והנעים הזה שנשאר בפה ובשאר
המקומות בגוף גם אחרי שסיימנו לאכול ובעצם כאן רק מתחיל הרגע
שבו מתחילים ליהנות. הרגע הקלישאתי הזה בו מתחילים לחיות.
מי היה מאמין שלסלט יהיו כוחות כאלו? איך הכול מתחיל ונגמר
באותו סלט? שבין כל האנשים וכל ההתרחשויות שקרו בעקבות התפתחות
מהירה מדי ואולי חסרת גבולות של מה שקוראים לו אדם, לא תמיד
מצאתי תוכן באלה שעברו איתי? אולי פספסתי לפעמים צבע ושם איזה
גוון עדין שרק אם הייתי מתקרבת, מריחה ואפילו גם טועמת, הייתי
אוהבת אותם קצת יותר? אולי בין כל אלה "הסלט לשיפור איכות
החיים" יכול להיחשב התחלה בריאה יותר מרוב הסלטים שעוד עומדים
לנו בפתח האנושות..?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ניסיתי לכתוב
סלוגן לבמה, ולא
הצלחתי.









(אישתי הסכימה
איתי שזה יכול
לקרות, ובכלל
הייתי ממש
עייף).


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/7/09 16:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לינור מזרחי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה