איזי כתב שיר, סתם כדי להתפרק קצת,
הוא לא ידע לאן זה עוד ייקח אותו...

איזי האמין במילים שבצבצו מעומק מיתרי קולו,
למרות שלא רצה לעשות מזה סיפור כזה גדול...

איזי היה ידוע כחלמן כזה
שמתעורר למרגלות משוררי העיר העתיקה שהתמקמה אי שם דרומה,
הוא לא רצה לגדול ולהבין שהוא גדל בתוך חלום שעושה לו רק
לברוח...

איזי היה ילד שלפעמים לבש בגדים של אבא ,
כשהציתה אש בוגרת, כשהוא לא ידע עדיין מיהו או איך להיות
אחרת...

האהבה של איזי הייתה תמיד גדולה ממנו, כמו עוגה שלא נגמרת,
בימים כאלה היינו מחבקים את אמא אדמה, אוהבים על שפת כינרת..

הצחוק של איזי שהיה פיקח,
היה בו איש אחד שהסתנוור
ועוד אחד שלא מצא תמיד דרך לתאר...
אבל בכאבים שלו אף אחד עוד לא עמד,
יש שם רגע באמת שמתגלה , שחושף אותו אחד,
שקראתי לו רק איזי...
שם יפה כזה תמים,
שהתחיל בתור סתם שיר על אחד שגר בחדר עם גיטרה וקסמים.