קשה לך להיזכר מאיפה באת, אבל אתה מתחיל להבין לאן הגעת. אתה
צועד במבואה למשהו שנראה כמו אולם. הקולות הם קולות של מעיין
מסיבה קטנה- דיבורים קולחים, מוזיקה, מזיגת משקאות ומדי פעם
קול מצחקק. אתה לקוח נשימה עמוקה, קצת תיאטרלית מדי בהתחשב בזה
שאין אף אחד שצופה בך ונכנס לאולם.

אתה לא אוהב את הרגע הזה של הכניסה. תשומת הלב הזו למה שאתה
לובש, משדר, אומר... תמיד קצת הביכה אותך. בגלל זה אתה משתדל
להגיע לאירועים האלו מוקדם יחסית ולמצוא את הפינה שלך ואת בן
הזוג שלך להסתודדויות כמה שיותר מהר.

אבל נראה שהיום זה לא כל כך עובד: בשנייה שעברת את המבואה
ונכנסת לקו הראייה של כולם, אתה מבין שכל העיניים נעוצות בך
ושכולם השתתקו. ואתה גם מבין שאין כולם - אתה הגבר היחידי
בחדר. כולן, ללא ספק, לא כולם.
אתה סורק את העיניים שמשירות אלייך מבט. אתה אמנם תמיד מיידע
כשאתה פוגש מישהו בפעם הראשונה שאתה חלש בשמות, אבל כאן אתה
מכיר כל אחת ויודע בדיוק את שמה, אם יצא לך מתישהו להתוודע
אליו. הנה שני, שהיום לא עונדת תג שם, העובדת בחנות ספרים
שבגללה נהגת לפקוד דווקא את החנות שנמצאת בקניון
הלא-ממש-קרוב-לביתך. לידה עומדת מיכל, שישבה לידך בשיעורי
מתמטיקה בי'. והנה מור מהקפה שבו עבדת אחרי הצבא, עם הרעמת
שיער ובאף שלך כבר מדגדג ריח הבושם המתוק שלה שעבר איתה לחיפה.
איה, ששחתה איתך בקבוצה, עוד מיכל, שבניגוד לקודמת לא למדה
איתך, אלא דווקא לימדה אותך.

במרחק כמה מטרים משם, בלבוש הכי לא קשור ל"אירוע" כביכול,
הבחורה שרצה פעם מולך בפארק בעודה מזמזמת שיר של ברי סחרוף
ומאז חזרת ורצת באותה שעה בדיוק פנאטי - כמעט - דתי במשך
שבועיים, עד שהבנת שלא תראה אותה שוב בקרוב. הנה שרון,
ש"אילצה" אותך ללמוד בע"פ שירים של בויזון בכיתה ו', למרות שאז
היית קצת יותר בקטע של מטאליקה. והנה יעלי, עם הלבוש השחור
הנצחי ולידה אור במדים עם דרגות סגן על הכתפיים.

והנה הבלונדה שהתחפשה למעודדת בפורים בשנה שבה סיימת תיכון
ובגללה העפת מבט במסדרון של תלמידי השישית בכל פעם שעלית לקומה
האחרונה של הבניין, הקומה שלך. וזה קצת מוזר, כי אתה פתאום
מבין שהיא הבלונדה היחידה שיוצאת משבלונת השיער שחור, עיניים
כהות וגובה נמוך למדי, ששולטת באזור. ולידה ניצן, שבהתחשב בזה
שהייתה החברה הראשונה שלך, לא ברור לך כל כך איך אתה עדיין
מופתע לראות אותה כאן. ועוד מיכל. שהתכתבת איתה שעות על גבי
שעות באייסיקיו לפני שקבעתם להיפגש ומאז אותו המפגש לא החלפתם
מילה, בגלל שמרוב אכזבה לא נכנסת עוד לתוכנה.
והילה, שמגיעה לה פיסקה משלה, שהייתה האהבה הכי גדולה של
החיים שלך עד שנצבעה באפור, שלא דיברת איתה מאז שנפרדתם לפני
כמה חודשים, למרות ההבטחה שנישאר ידידים. Yeah, right.

אתה חושב איפה לעזאזל לקבור את עצמך ומחייך לעצמך על התגובה של
חברים שלך אם הם היו מגיעים למצב הזה שאתה כלוא בו עכשיו. אתה
ועוד כשלושים - ארבעים בנות באולם דחוס. הם הרי תמיד מקניטים
אותך על היכולת המדהימה שלך להתיידד עם בחורות וחוסר היכולת
המדהים לא פחות שלך לתקשר איתן פתאום כשאתה רוצה אותן באמת.
כן, החברים שלך היו מרוצים ללא ספק. אולי חוץ מדני, אם היה
מגלה ששירה שלו פה, נועצת בך מבטים מלאי אשמה.

אתה עובר בין החבורות, מתנצל על הטרחה שהבאת עליהן בעצם הגעתן,
מחליף זיכרונות וסוגר פערים. כשאתה מגיע לאיזושהיא חבורה אתה
ללא ספק מרכז העניינים, אבל גם החבורות שאליהן עוד לא הגעת או
שכבר עזבת, שוקקות דיבורים, למרות שרובן לא ממש מכירות אחת את
השנייה. אתה מבין פתאום על מה הן מדברות ומאבד את כל הבטחון
עצמי שרכשת בינתיים כשאתה רואה אותן מצחקקות.

המוזיקה באולם קצת מקשה על הדיבור. אבל אתה לא כל כך שם לב
אליה. בראש שלך יש פסקול נפרד לערב כולו, שמשתנה כמעט כל
בחורה. ניל יאנג ממלמל באנגלית לרקע גיטרה אקוסטית במספר מהן,
קלפטר עם הדמיון החופשי מתחבר לשני, אסף אמדורסקי2 מתנגן ברקע
כשאתה רואה את שירן - פעם - ראשונה, כמובן "בננה פנקייקס" של
ג'ק ג'ונסון עם הילה ולמרבה הבושה, גם בויזון, ההם של שרון.  

ופתאום שעון מעורר, ממש לפני שאתה צריך להתמודד עם המבטים של
שירה. אתה סוגר אותו מהר, לא מנסה תוך כדי שינה לכוון אותו
לעוד עשר דקות שינה כי אתה מפחד להעיר את דניאלה. רק שלשום
יצאתם בפעם הראשונה והנה היא כבר ישנה במיטה שלך בפעם הראשונה.
היום היא בחופש ואתה תוהה בינך לבין עצמך אם גם היא חולמת חלום
כזה של פינוי מקום לעוד מישהי באולם כדי להיכנס לקשר הזה הכי
נקי שאפשר, רגע לפני שאתה פונה לאמבטיה.