הפאב מלא באנשים, כמו כל ערב סוף שבוע, בדרך כלל היא לא יוצאת
לשם בסוף שבוע, היא שונאת שיש כל כך הרבה אנשים, שונאת להידחק
בין אנשים, להיחנק. בעיקר שונאת לפגוש שם אנשים שהיא מכירה
שבדרך כלל היא צריכה לפרגן להם לפחות באיזה חיוך קטן של "שמתי
לב שאתה כאן", נמאס לה שאומרים שהיא סנובית. אז היא נדחפה שם
באיזו פינה עם חברה, בשולחן הגבוה שקרוב ליציאת החרום, כל כך
מקווה שמינימום אנשים ישימו לב לקיומה כדי שלא תאלץ לזייף יותר
מדיי חיוכים. היא אפילו לא ראתה את רוב האנשים שבפאב. רק רצתה
קצת להינות מהבירה שלה ומקצת מוזיקה טובה.

''תלך ממני!''
''תפסיקי לצעוק כבר! אני רק רוצה לדבר רגע!''
הוא תופס לה את ידה החשופה, מושך אותה בכח, היא נמלטת
מאחיזתו.
''תלך!'' כמעט שבוכה, ''בבקשה תלך...''

איריס ניסתה לעצום את עיניה, חושבת בראשה "כשאפקח אותן הוא
ייעלם! והוא כבר לא יהיה פה", אך המשיכה לשמוע את קולו
המחוספס, הקול שכל כך הפחיד אותה, כל כך הגעיל אותה. היא ניסתה
לנשום ולא הצליחה, ''רק שיילך" היא התחננה בשקט.
כשפקחה את עיניה שוב הוא היה על הריצפה אוחז בשפתיו המדממות,
ארז מעליו מחזיק באגרופו. כשהיא פקחה את עיניה, היא הביטה בארז
בחוסר אונים והתעלפה לזרועותיו.

ארז זיהה את הבחור עוד מאז שהוא ואיריס היו ביחד, הוא זכר את
הערב שהם יצאו שניהם לפאב לשתות בירה והוא צץ משום מקום, זורק
לה מן "לא אומרים שלום?'', היא השפילה את עיניה באותו רגע,
הזיזה את עיניה ממנו אל כוס המשקה שנחה לפניה, הרימה ראשה לארז
רק כשהייתה בטוחה שההוא כבר הלך משם. ארז ליטף את שיערה. באותו
יום אמר לה שהוא תמיד ישמור עליה, אמר לה איזה משהו על "אהבת
אמת". היא האמינה שהוא ישמור עליה, באמת האמינה, לא האמינה
עדיין ב"אהבת אמת" ומושגים גרנדיוזים ו"סוחטי דמעות" שכאלו,
אבל כן האמינה שהגבר שאיתה ייגן עליה מהפחדים שלה.

איריס פקחה עיניים לאט, ארז הרטיב את פניה וליטף אותן לחות,
''תודה" היא לחשה לו בקול חלוש, ''אמרתי לך שאני תמיד אשמור
עלייך" הוא השיב לה בחיוך.

''איריס תעצרי רגע!''
היא החליטה שהפעם היא תקום ממנו, המניאק הזה כל כך טוב אליה
לפעמים, זה לא עוזר לה לעבור אותו.
''איריס! מה יש לך?'' כבר נשמע מרוגז, ככה ארז כשהוא לא מבין
אותה.
''מה אתה רוצה? אמרתי תודה! תודה על הכל! אבל אני לא יכולה
להתמודד עם הליטופים שלך עכשיו ועם ההבטחות שלך עכשיו! עשית את
זה! שמרת עליי! למה אתה ממשיך לגרום לי להרגיש שאין אף אחד
בעולם חוץ ממך!''
''אבל איריס...'' הוא מנסה לענות והיא שוב השאירה אותו חסר
מילים, הוא יודע שהיא צודקת. הוא נעלם לתקופה והיא שוכחת ממנו
ואז הוא חוזר נהדר כל כך, מציל אותה מכולם, מעלה חיוך על פניה
ואז כשהיא כשהוא כבר מחזיר לה איזושהי תקווה, הוא חוזר ואומר
שהם לא יכולים להיות ביחד.
''מה זה שווה את זה?'' היא עוצרת ומסתכלת עמוק אל תוך עיניו.
''אני לא מבין אותך!'' הוא כן מבין, רק רוצה שהיא כבר תגיד את
זה במילים.
''אתה כן מבין. מה שוות המילים היפות שלך? הליטופים שלך? זה רק
מחזיר אותי לנקודת ההתחלה! כבר כמעט שעברתי את זה כמה פעמים
ואז שוב חזרת. חזרת והיית אתה. עם המילים היפות שלך, עם
הליטופים שלך...''
''אבל אני אוהב ללטף אותך! יש לך שיער נעים!'' הוא נכנס
לדבריה, והיא בכעס השיבה "אני לא החתולה שלך, אל תלטף לי את
השיער ככה עד שתחליט מה אתה רוצה מעצמך, ממני ומאיתנו!'' היא
מתחילה להגביר את קצב הליכתה.
''איריס!'' הוא רץ אחריה להחזיק את כף ידה הקטנה, ''בואי רק
נדבר...''.

''לפני כמעט חודש, דפדפתי בתמונות של חברים באינטרנט, הם היו
במסיבה ופתאום ראיתי בתמונות ידיד שלי מחובק איתו, פתאום לראות
את הפרצוף שלו...''
''אני לא יכול להגיד לך שאני מבין... אני מצטער...''
''כמעט שלא הצלחתי להרדם בלילה, הייתי צריכה לקחת מנה משולשת
מכדורי השינה שלי"
ארז רצה לשאול ממתי היא משתמשת בכדורי שינה, הוא לא זכר שהיית
צריכה כאלו, חשב שאולי מאז שנפרדו, אולי היא מתקשה קצת לישון
לבד? אולי היא מפחדת לישון לבד? אך היא המשיכה בדבריה.
''כל כך מרגיז אותי שהם לא יודעים מי הוא באמת. מרגיז אותי שיש
להם ספקות בכלל! שהם יכולים להסתכל עליי ולדבר איתי ולצחוק
איתי ועדיין להיות חברים שלו!''
''כנראה שלא רק לך יש חיוך מזוייף" הווא אמר מביט ישר אל תוך
עיניה כמו מזריק לה אוקינוס של כוונות נסתרות ישר אל התת מודע
המודע מדי שלה. אף אחד לא נשאר נקי מזה, כולנו אנשים צבועים.

''לא סיפרתי את זה לאף אחד, מפחדת שיראו שאני חלשה... בטח
עכשיו כולם בפאב חושבים ככה" היא השפילה את עיניה, הוא ליטף את
שיערה, חיבק אותה אליו. היא אפילו לא זכרה שקודם התרגזה עליו
כל כך שלא ייגע בה ככה, בכזה חום. אך לחום הזה היא השתוקקה כל
כך, במיוחד ממנו, את החום הזה היא הייתה צריכה כל כך.

''אף אחד לא חושב שאת חלשה, הם מבינים שיש צדדים שהם לא
יודעים. אני בטוח שאריק נבהל לראות אותך מתעלפת ככה. את חושבת
שהוא יוותר לנו על החשבון בגלל זה?'' המבט התוהה שלו שעשע
אותה. ''כל הזמן אתה מנסה לחסוך כסף, הא?'' , היא תמיד צחקה
עליו שבגלל זה יש לו כל כך הרבה כסף, בגלל הקמצנות. הוא תמיד
היה עושה עצמו נעלב ואומר שהוא לא קמצן, היה אומר "אם אפשר
לחסוך אז למה לא?''. היא חייכה אליו, באמת חייכה, זה לא היה
החיוך המזוייף הרגיל שלה, היא חייכה אליו והם החלו צוחקים. הוא
כבר הפסיק לצחוק והיא המשיכה לעוד כמה דקות. צחקה וצחקה עד
שהחלה לבכות.