קר כאן באמריקה. קר מאד. הלילות קרים, צינורות הנחושת המובילים
מים קופאים ולעיתים מתפוצצים, קור כלבים. מפלסות השלג מגיעות
בארבע לפנות בוקר ולפעמים חוזרות בשעה מאוחרת יותר לפזר חול
ומלח. המפרץ קפוא, האוניות עוגנות תקועות בקרח ובשלג, העצים
חשופים ללא עלים, הכל אפור וקודר בתקופה זאת של השנה.
דן עציוני מנהל בית ספר יהודי, בחור ישראלי קצין בצה"ל בעל
ניסיון עשיר בחינוך מנסה להקנות ערכים ביהדות ולחזק את הקשר
לישראל בקהילה היהודית בה הוא עובד - מלח הארץ.
בשבוע שעבר מעד ונפל על הקרח, ציפורן ידו השמאלית נמעכה
והתמלאה בדם. מייד רץ לחנות הסמוכה לקנות מלח, ולפזרו על השביל
המוביל לדלת הכניסה, כדי שימס את הקרח והפחד מפני נפילה
נוספת.
השעה שש בבוקר הילדים ערים בדרכם לבית הספר, האישה שאתו מכינה
כריכים של טונה ומשחקת עם הילדים. יום רגיל וקר.
חורף. קצת קשה להתניע את הפורד אקספלורר שנת תשעים ואחת, כדרכו
בקודש הוא מתניע את האוטו וחוזר הביתה לשתות כוס קפה עם חצי
כפית סוכר, לא יותר ולא פחות. נוהל מוכר מימי שירותו הצבאי
וכמויות המילואים העצומות שעשה. למרות שעברו כבר יותר מעשרים
שנה זה הנוהל קפה שחור ישראלי חזק וטוב. עד שהמכונית תתחמם.
משפחת עציוני הגיעה לאמריקה לפני שנתיים לאחר שליחות של קרוב
לשלש שנים במלבורן, אוסטרליה.
חלום שהתגשם. אוסטרליה, סוף העולם, חיים בשקט ובשלווה, חופשות
מקסימות, חופי ים כחולים וצלולים, בעלי חיים מדהימים.
באוסטרליה חי בשכונה של יהודים בתוך מה שקרוי בשפת המקום הגטו
היהודי. בסך הכל חמישים אלף יהודים חיים במלבורן ורובם חיים
בתוך הגטו היהודי. הגטו נתן לו ביטחון והזכיר לו שהוא יהודי -
ישראלי - וציוני, כמו כן הדריך לפני השליחות נוער יהודי למחנות
המוות בפולין , למצעד החיים. מלבורן הזכירה לו במעט את הגטו
בורשה.במלבורן היה שליח של המדינה היהודית, חלה חובה עליו
להסתכל בכל בוקר מתחת למכונית ולוודא שאין פצצה ששמו גורמים
עוינים, כמו כן היה עליו בכל פעם לנסוע בדרך אחרת למקום
עבודתו. למרבה המזל אף פעם לא נתקל בערבים. דבר ראשון שעשה
כשקיבל את הוואן טויוטה היה לשים שקית קטנה עם מלח בתא הכפפות,
שיהיה, כך אביו נהג לומר, שיהיה למזל. אביו יליד בצרה שבעיראק
האמין בכך בכל ליבו.
האישה שאתו דבורה או איך שמבטאים את זה באמריקה דברה, לחצה
לבוא ולנסות את החיים בניו יורק. הרי היא גדלה כאן לפני שהכירה
אותו ועלתה לישראל, משפחתה כאן, חברי ילדותה כאן, וכמו כן אין
פיגועים, לא חיים עם המוות. נכון, היה פיגוע ענק, נהרסו בנייני
התאומים הענקיים במרכז מנהטן אלפי אנשים חפים מפשע נהרגו, אבל
משום מה השתכנע כי כאן יותר בטוח ונסע לאמריקה הקרה להתחיל
בפרק ב' בחיים.

סמי סאלח מנהל חשבונות מצליח חי בבית ממול , בית קטן עם גינה
יפה שמכוסה כעת כולה בקרח. סאלח יליד אבו דיס שבמזרח ירושלים
הגיע לאמריקה לפני בערך כשמונה שנים. נשוי ללינדה אזרחית
אמריקאית ממוצא סורי, ואב לתינוק קטן שזה עתה נולד. לפני שלש
שנים חגג סאלח קבלת אזרחות אמריקאית והפך לאזרח מן השורה.
בכל בוקר לפני צאתו לעבודה היה מפזר מלח על השביל במיומנות
מדהימה , כאילו עשה זאת בעבר שנים על גבי שנים. עם סיום פיזור
המלח שתה קפה שחור מהביל עם הל התניע את מכוניתו בדרכו לתחנת
הרכבת הסמוכה ומשם לעיר הגדולה, לניו יורק. חלום שהתגשם. לא
עוד השפלות במחסומים, לא עוד בדיקת תעודות, נגמר העוצר
התמידי.
הידיעה על פיצוץ בנייני התאומים בניו יורק הכתה אותו בהלם חזק
ביותר, מאז המקרה ברגע שאנשים שמעו את מבטאו הערבי קצת התרחקו
ממנו שמא הוא גורם עוין. אויב הציבור. החיים באמריקה נעשו קשים
יותר מיום ליום. סמי סאלח אף על פי שלא היה אדם דתי , התחיל
לחפש משמעות לחייו , פעם ביום היה יוצא ממשרדו למסגד הסמוך
להתפלל לבורא עולם.

מאז שנולד רמי התינוק, הפכו דברה ולינדה לחברות טובות. דברה
שהייתה יועצת הנקה במקצועה הגיעה לבית משפחת סאלח עם חבילת
שוקולדים וחוברת על ייעוץ הנקה עבור לינדה. דן עציוני לא ראה
חברות זו בעין יפה עדיין חש כישראלי וקשה היה לו לקבל את
העובדה שלאשתו יש חברה ממוצא סורי. אמנם שתיהן אמריקאיות עם
אותו רקע ואותה השכלה , אך עדיין היה מושתת בו החינוך שקיבל
בישראל שקשה לבטוח בערבים. ' ערבי טוב זה ערבי מת, אל תבטח
בערבי גם בקבר ' נהג לומר לו אביו.
לינדה ודברה נראו די דומות בחיצוניותן, שיער קצר נוטה לבלונד,
גוף חטוב של אימונים רבים במכון כושר ומבטא אמריקאי ניו יורקי
חזק ביותר. דברה דיברה עברית שוטפת , לינדה הבינה קצת ערבית,
מעולם לא הפריעה להן עובדת מוצאן.

בשבת בצוהריים, חזרה משפחת עציוני מבית הכנסת הסמוך, לעיתים
היו הולכים לשם בשבתות, לתת קצת חיזוק לחינוך היהודי של הבנים,
מיכאל בן העשר ונתן בן השש. עם הגעתם הביתה, דן פתח את הדלת
המובילה למרפסת השמש וגילה להפתעתו שיטפון אדיר של מים הנוזלים
מהמטבח לכיוון החצר, פיצוץ בצינור. מייד התקשר לכל השרברבים
באזור מגוריו, להפתעתו הרבה כולם היו עסוקים, "יש המון פיצוצים
בצינורות אין אפשרות שהשרברב יגיע היום" זאת הייתה התשובה
שקיבל. לאחר כשעה הודיעו לו מאחד המקומות שאיליו התקשר כי
יגיעו אליו בין השעות שלש וחצי לחמש. דן סגר את המים וחיכה
בסבלנות , לחכות הוא יודע הרי חיכה במארבים שעות על גבי שעות.
תמיד כשהוא מחכה הוא נזכר במארבים באותם לילות ארוכים וחשוכים.
השעון הראה את השעה שש, דן חזר והתקשר ושוב אמרו לו לחכות.
בשעה שבע וחצי, צלצול בדלת, השרברב הגיע סוף סוף. שוב יהיו מים
בבית,"שבע מאות וחמישים דולר זו עלות התיקון" דן נחנק קמעה
כששמע את המחיר, "רגע חושבים" אמר, תמיד היה מצטט לעצמו קטע זה
מהסרט סאלח שבתי, הסרט האהוב עליו. דברה לחצה עליו שישלם, אך
המחיר שדרשו העיק עליו. האור בבית הסמוך דלק, אף פעם לא ניגש
לשם לפני כן, אך כעת היה צריך לקבל החלטה, סלאח שבתי לא עוזר
ברגעים אלה, אך אולי ידפוק על דלת שכנו סמי סאלח לקבל עיצה,
הרי הוא כאן זמן רב, ובטח יודע ומבין קצת יותר. אבל הכבוד,
'בחייאת ראבאק', קצין צה"ל יתייעץ עם פליט פלשתינאי,חשב לעצמו,
קצת קשה להחליט.
דן החליט ללכת לכיוון ביתו של סמי סאלח, ודפק בעדינות בדלת.
משום מה הזכירה לו דפיקה זו דפיקות רבות וחזקות בבתים
פלשתינאים בעיקר בלילות, 'איפתח אל באב' ,היה צועק בערבית
ומכוון את הרובה לעבר הדלת יחד עם חייליו. מעולם לא אהב לעשות
זאת,אך קצין צה"ל המוביל את חייליו בחיפוש מבוקשים חייב לעשות
זאת. הדלת נפתחה, המחשבות נקטעו, בפתח עמד סמי סאלח כשחיוך רחב
נסוך על פניו. מעולם לא דיברו ביניהם לפני כן. 'אהלן' בירך
אותו סמי סאלח בברכת שלום בערבית והזמין אותו להיכנס אליו
הביתה. דן נרתע ברגע הראשון ששמע את השפה הערבית, ולרגע התחרט
על שבא לבקש עזרה וייעוץ, אך מיד התעשת "אהלן וסהלן" ענה בקצת
ערבית שידע, "שאכין לך קפה חזק עם הל ?" שמע את סמי שואל
באנגלית עם מבטא ערבי קל, "לא, לא תודה, באתי לשאול על המחיר ,
יש לי פיצוץ בצינור , אני מתכוון שיש נזילה" ענה דן בעברית
ומיד עבר לדבר באנגלית, "זה בסדר"  נשמע קולו המרגיע של סמי,
נמשיך את השיחה בעברית, "ישבתי בכלא הישראלי במשך שנתיים,עציר
מנהלי, בלי דם על הידיים, שם למדתי עברית. אל תפחד, תגיד
שהצינור התפוצץ, פה אפשר לדבר על פיצוצים חופשי", "אז הם רוצים
שבע מאות וחמישים דולר" דן השיב בגמגום קל, "רגע חושבים" אמר
סמי, באותו רגע נעתקה נשימתו של דן , זה הציטוט שלו, מה לסמי
סאלח ולציטוט הזה, "בני כלבים, תגיד להם שילכו לעזאזל, הם רק
רוצים לסחוט אותך, מנצלים את ההזדמנות,אבל אל תדאג 'כול כאלב
ייג'י יומו', יהיה בסדר" סמי רתח מכעס.
דן יצא מביתו של סמי סאלח לכיוון מכונית השרברבים, הם שתו קפה
ונראה היה לדן שיש להם כל הזמן שבעולם. דן הסביר שאינו יכול
לשלם את הסכום שהם דורשים. ולהפתעתו הרבה הם הודיעו לו שהם
מוכנים לרדת עד לחמש מאות דולר לתיקון. מוזר, הוא ביקש מהם
לחכות ומצא את עצמו שוב דופק על דלת משפחת סאלח, "אני מצטער
להטריד שוב, מר סאלח , הם הורידו את המחיר לחמש מאות דולר".
"קודם כל תרגיש נוח לקרוא לי סמי. שלח אותם לדרכם ,סתם סחטנים,
אנחנו נתקן את הצינור לבד, יש לי את כל הכלים המתאימים"
המחשבות שהתרוצצו בראשו של דן לא נתנו לו מנוח, 'להכניס ערבי
אליו הביתה, זה לא בא בחשבון, אבל מצד שני אולי כן אפשר לבטוח
בסמי, הרי דברה ולינדה חברות טובות, אבל סמי הוא ערבי ואסור
לבטוח בערבים גם בקבר, זה מה שחינכו אותו, ואולי בכל זאת....'
דן נפל מותש על הספה בביתו של סמי סאלח. סמי לקח יוזמה ,יצא
החוצה ואמר לשרברבים להסתלק מהאזור, וכמו כן איים שיתלונן
עליהם לשלטונות על הפקעת מחיר תוך כדי ניצול הזדמנות.
כשסמי חזר דן עדיין ישב על הספה די המום מהמחשבות המתרוצצות
במוחו, "שאכין קפה חזק עם הל ?" שאל סמי בשנית. "תכין ,תכין"
מלמל דן. "טוב שגירשנו אותם, סתם גנבים שמנצלים אנשים תמימים"
אמר סמי. "אחרי הקפה נלך לביתך ונתקן את הפיצוץ, אני מתכוון את
הצינור" חייך סמי, דן חייך בחזרה, עיניהם נפגשו בפעם הראשונה.
"קפה טוב, בפעם האחרונה ששתיתי קפה עם הל הייתי במילואים,
סליחה, לא התכוונתי..." , "זה בסדר, דבר חופשי אנחנו פה ,
באמריקה שנינו אזרחים אמריקאים , נשים אמריקאיות , ילדים
אמריקאים, תרבות אמריקאית, אין ממה לפחד" צחק סמי, "אני עדיין
לא אזרח, אפילו אין לי עדיין 'גרין קארד' , מאז הפיצוץ בבנייני
התאומים יש קושי במתן אזרחות, אני כאן על אישור עבודה" ענה דן
מבלי לחשוב פעמיים. "אז מה, התהפכו היוצרות, כאן אני השולט
ואתה הנשלט..., סתם בצחוק, יהיה בסדר, בוא נלך לתקן את
הצינור", המשיך סמי. "יאללה, בוא נלך אלי הביתה" מצא עצמו דן
טופח קלות על כתפו של סמי, כאילו היו חברים ותיקים.
דן פתח את דלת הבית, ונכנס עם סמי למטבח, דברה השכיבה את
הילדים לישון, אך הם התעוררו לשמע פתיחת הדלת, הם לא היו
מפוחדים כלל,רק קיפצו והשתוללו. דברה קיבלה את סמי בחיוך,
"ברוך הבא, סמי , איך לינדה, מה שלום רמי?" דן שוב נזכר
בעיניים הגדולות והעצובות של הילדים הפלשתינאים בעת שפתח דלתות
בתים, "דברה ,הניחי לילדים, זה בסדר, תני להם לראות מה אנחנו
עושים, מחר יום ראשון, אין לימודים , שיישארו ערים." סמי התחיל
בתיקון הצינור, "איך אתה יודע לתקן צינורות, הרי אתה מנהל
חשבונות?" שאל דן. "אתה יודע, שאלה טובה. בזמן העוצר היינו
צריכים לעשות הכל בעצמנו, אז למדתי לעשות הכל לבד, בכל זאת יצא
דבר טוב מזה." חייך סמי. "אתה יודע סמי, הורי נולדו בעיראק,
אמא בבגדאד, אבא בבצרה, בשנת חמישים ואחת הם עלו לישראל , עם
הוריהם, שני ילדים קטנים, שידעו רק ערבית, אמא בת למשפחת בכור,
משפחה מיוחסת ואבא בן למשפחה פשוטה, משפחת בטאט, כשהם התחתנו
סבי נאג'י בטאט דרש מהם לתת שמות בערבית לילדים גם כי הוא לא
למד עברית, וגם כי רצה קשר לעברו. לי נתנו את השם סאלח. סבי
תמיד קרא לי סאלח, אף פעם לא קרא לי דן. כשהוא נפטר הייתי בערך
בגילו של מיכאל שלי, הייתי בן עשר. מאז אף אחד לא קרא לי סאלח,
אתה הראשון ששומע על כך, אפילו לדברה לא סיפרתי, אולי בגלל זה
תמיד אהבתי לראות את הסרט סאלח שבתי. התביישתי, סאלח זה שם
ערבי, אני זוכר, שהיינו ילדים, לא הסכמנו שההורים שלנו ידברו
ערבית, רצינו להשתלב בחברה הישראלית, הצברית. תמיד אמרתי לעצמי
שאשנה את שם המשפחה לשם ישראלי ואכן כשבגרתי שיניתי את שמי
לעציוני, סאלח בטאט הפך לדן עציוני... עזוב, אני סתם מקשקש,
סליחה על המונולוג". "דווקא מעניין לשמוע" ענה סמי. הילדים
נרדמו בינתיים. דברה בחדר הסמוך צופה בתוכנית טלביזיה בערוץ
הישראלי, 'חיים אמריקה, מרגישים ישראל' זה הסלוגן של הערוץ
המשדר עשרים וארבע שעות ביממה שידורים מישראל. סמי עדיין מתחת
לכיור עם פנס ומנורה וכל הכלים הדרושים לתיקון הצינור, "לך
תפתח את ברז המים הכללי" צעק סמי, דן רץ למרתף מבצע את פקודתו
של סמי ללא היסוס, "סגור מהר , יש עדיין נזילה קטנה" ,דן מוצא
את עצמו מבצע פקודות של בחור ערבי שנמצא מתחת לכיור בביתו שלו,
"עכשיו זה בסדר, לך תפתח שוב." הברז תוקן, המים זורמים. "אפשר
לשטוף ידיים" צוחק סמי, "כן, ודאי, המקלחת לרשותך. שאכין
בינתיים קפה שחור וחזק?" השיב דן. "דן, סמי בואו תראו, מיקי
גבריאלוב מופיע, 'יש לי בית וגיטרה' השיר שאתה אוהב, דן" צעקה
דברה, דן וסמי הגיעו במהירות, "אלוהים, כמה שאתם דומים, אתם
נראים ממש כמו אחים" חייכה דברה. התוכנית נקטעה, מהדורת חדשות
מיוחדת "מחבל מתאבד התפוצץ בתוך אוטובוס בירושלים, האוטובוס
היה בדרכו לכיוון העיר העתיקה, באוטובוס היו בעיקר זקנים
וילדים, חמישה עשר הרוגים ועשרים פצועים יהודים וערבים, עד כה
זוהו שני הרוגים, שמות ההרוגים..." דן סגר את הטלביזיה והסתכל
על סמי, דמעות ירדו מעיני שניהם. דברה חיבקה את שניהם בחום,
ופרצה בבכי, דן נשק לה, והרגיש את המלח על שפתיו. "מלח זו
סגולה למזל, כך אבי לימד אותי" חייך דן בעצב, "אתה יודע סאלח"
פנה סמי לדן במבט חברי, "גם אצלנו זה ככה, גם אצלנו מלח זה
למזל".