היא נוצרה מהחושך. ערטילאית וחסרת כל יכולת שהיא, מרחפת בעולם
כמו עלה נידף ברוח. היא נזקקה למשהו להיאחז בו, מישהו שייתן לה
את התמיכה לפני שתוכל להגיע ליעדה. דחפים לא מובנים הניעו אותה
לרחרח סביב, למשש בעזרת חושיה את העולם החדש סביבה. היא חשבה
שמצאה משהו, מישהו להישען עליו: עמוד באפלה שבה היית נמצאת.
אפה אמר לה שהוא, כמוה, הגיע מכלום: נוצר למען תכלית לא ברורה.
היא כרכה את ידיה סביבו, מלטפת בעדינות, מרככת את עורו הקשיח
וחודרת את הגנותיו, ולאט לאט היא החלה לטפס במעלה גופו, מייצבת
את אחיזה עד שהיתה לא אנושית, מחכה לרגע המתאים.
והרגע הגיע.
היא פקחה את עיניה, מוצפת באור העולם שסביבה, מוצפת בצבעים
ובריחות מופלאים שלא חשבה שקיימים, והם ריקדו סביבה, שרו
למענה: קורבנה ניסה לטפטף מאחיזתה ולהתקרב אליה באיטיות. לרגע
אחד היא רצתה לעצור, להביט בכל אשר סביבה, להקשיב ולהבין - אך
הקורבן היה מוכן, והיה עליה לפעול. אוזניה אמרו לה שהוא לא
חושד בדבר, עסוק בעניינים של יצורים כמותו. והיא הסתערה עליו
כמו חיה פראית, קורעת לגזרים את הבשר ומנפצת את עצמותיו בשביל
המח שבתוכן. וכשהמשתה הסתיים, היא החלה ליצור צורה, להתממש
בתוך העולם המופלא שבו חזתה, ולאט לאט כוחותיה הגיעו אליה,
מאפשרים לה להשתתף במשחק האין סופי.
והוא הוליד את עצמו מחדש, חלש יותר, שביר יותר, מחכה לטרף משל
עצמו.