עכשיו כבר ברור, קיבלתי מידע רב יותר אתמול מהמשפחה ומהגר.
רותה למדה בבית הספר התיכון רופין בכיתה שלי. פגשתי אותה לפני
כ 8 שנים
ואז החלה המחלה של אשתי ולא יכולתי להגיע לירושלים יותר. במפגש
בירושלים השתתפה גם ענת שישבה לידי בשולחן בבית ספר תיכון
רופין, במשך 3 שנים או משהו כזה והיתה נעימה מאוד מוכשרת וכו'
אבל חזרה בתשובה עם בן-קיבוץ גבת ממשפחת ניצן, ועתה יש להם 8
ילדים והרבה נכדים והם גרים בשילה.
במפגש הזה בירושלים שבו גם היתה מרטין, רותה סיפרה לנו שהיא
עומדת להוציא ספר, רומאן שלה באנגלית בהוצאת ספרים לונדונית.
זה ריתק אותי. כי לא ידעתי על כישוריה אלה. וגם סיפרה שהיא
מלמדת פסנתר ויש לה מקהלה.
בכל השכבה שלנו יש 3 ד"ר אחד אלוף (במיל) ורותה שכותבת רומאנים
באנגלית פתאום... וזה עורר בי חשק לחזור אליה. לפגוש אותה.
והתחלתי ככה בימים האחרונים לחפש אחריה כי מדי פעם התקשרתי
בטלפון ולא היתה תשובה ואין אפשרות להקליט הודעות...
וכך דיברתי עם חברים מהכיתה ברופין.
אתמול בערב כבר היה מידע: רותה נעלמה בסביבות דצמבר או משהו
דומה. אחיה עלה לירושלים והשאיר אוכל ליד הדלת שלה... ומאז
...
אי-אפשר היה לדבר איתה, היא לא ענתה. ומאז...
השכנים לא ידעו כלום.
אנחנו מחפשים איזו דרך, איזה חוט...
מישהו הציע לחפש במנזרים, או במאה שערים...
היום כבר ברור יותר. לפני כשנה נכנסה המשטרה, יחד עם מגן דוד
אדום וכבאים ופרצו את הדלת, לפי בקשת אחיה. הדירה היתה במצב
נוראי, ליכלוך. הזנחה. איש לא היה בבית. לפתע רותה יצאה
מהשירותים, ובמעין נון-שלנטיות אמרה לכל הנוכחים שהם לא בדיוק
רצויים כאן. משהו בסגנון:
-"אני לא הזמנתי אף אחד. למה אתם כאן?"
וגם לאחיה שרצה לדבר איתה, היא אמרה:
-"אין לך מה לחפש כאן". מתברר שהיא כבר לא מדברת איתו איזה 15
שנים. ולמרות הכל הוא החליט לבוא אליה מדי פעם ולהשאיר לה אוכל
ליד הדלת. השכנים אומרים שהיתה יוצאת ולוקחת. אחר-כך גילו שהיא
אכלה מעט מאוד.
חברה אחרת מהשכבה סיפרה: לפני שנתיים ויותר, באה אל ביתה ברחוב
אחד העם, דפקה בדלתה. רותה לא ענתה. אבל החברה שלה שמעה אותה
מדברת עם אלוהים... כעבור שעה פגשה אותה בשוק מחנה יהודה. והיא
אמרה לה:
-"אל תדאגו, עוד קצת זמן והכל יהיה הרבה יותר טוב"...
ככה, היתה לה הרגשה שמשהו יסתדר, יהיה יותר טוב. אבל המצב שלה
הלך והתדרדר, הלך והוזנח. היא הפסיקה לשלם חשבונות ובעל-הדירה
ביקש לפנותה. וביום הפינוי, אחרי שפרצו את הדלת, זו הפעם
השנייה, היא כבר לא היתה בבית. האוכל מלפני שבוע, שאחיה הניח
בפתח הדלת, נשאר כמעט רובו ככולו. רק פה ושם כמה נגיסות, כמה
טעימות. מתוך 2 האבוקדו, רק אחד נאכל כמעט לגמרי. החפצים שלה
היו ארוזים בשקיות, כאילו אמרה, אם יש צורך לפנות וצריך לפנות
מהר, אז הנה כל החפצים שאני משאירה. גם את תעוד'ותיה השאירה.
ופאף... אין רותה. איש לא ראה. איש לא שמע. גם לא המשטרה.
את עצמה סילקה. ומאז אין איש יודע היכן היא...
20.8.08 |
