השעה תשע ואתה מתקשר אלי לפלאפון
"אני מחוץ לבית שלך...את יוצאת?"
אני בדיוק מסיימת לשים את הבושם שאני כל כך אוהבת ואת החולצה
שאני עוד יותר אוהבת ויוצאת.
אמא שואלת לאן אני הולכת ושוב אני ממלמלת שאני נפגשת עם חברה
בגן ליד ושתכף אחזור.
למרות שזה לא עם חברה ולמרות שלא היה לי מושג מתי אני אחזור.
יש שתיקה קלה, אבל אני ישר מפסיקה אותה ומחזיקה לך את היד.
החום שלך צועק אליי והחיבוק שנתת לי שנפגשנו עוד לוחש לי באוזן
שהוא רוצה להמשיך... לחבק.
אני לוקחת אותך לגבעה,שאז בכלל לא ידעתי על קיומה,אלא סתם
רציתי להיתבודד מהעולם.
להיות על הגבעה רק אני ואתה להסתכל על השמיים ולשכוח מהכול...
מכולם.
אז שכבת ואני שכבתי לידך והיה חסר לי החום שלך... אז נשכבתי
עלייך וליטפת לי את הראש
ואני החזקתי לך את היד שלא עשתה כלום והחזקתי אותה
עוד...ועוד.. ולא רציתי לעזוב...
אני מניחה את המחשבות שלי עלייך לרגע בצד ומסתכלת למעלה,
אני רואה כוכב אחד בשמיים מנצנץ. מנצנץ בשבילנו.
בשביל האהבה שלא תיגמר,בשביל החיבוק שלא ייפסק, בשביל המגע שלא
יעלם.
בשביל החום והקרבה... שלא יפסיקו לחמם ולהיתקרב... אליי...
ממך.
אני נותנת לך לחיצה קלה ביד ואתה מצחקק ובגלל שאני על הבטן שלך
כולי רועדת וגם אני צוחקת.
שנינו צוחקים כמו איזה שני ילדים קטנים,צוחקים מכלום!
ואוהבים.
ואז אני פותחת את העיניים ורואה שאני שוכבת על דשא,
אני לא שוכבת עלייך ולא לידך,
ואתה גם לא לידי...
אין יד שמלטפת לי את הראש ואין יד שכשאני לוחצת אותה אז הראש
שלי מתנוענע לצד לצד ואני מצחקקת.
אני מסתכלת למעלה ואני רואה כוכב שמנצנץ,
הוא לא בשביל האהבה ולא בשביל החיבוק והמגע או החום והקרבה.
והוא גם לא בשבילנו.
אני מתרוממת למעלה ומבינה שהכול היה אשלייה, שהכול היה רק
זיכרון, זיכרון מפעם.
אני חוזרת לשכב על הדשא ומנסה להיתרכז בכוכב המנצנץ שלי שמזכיר
לי אותך,
הכוכב המנצנץ שלי, שכשאני עוצמת את העיניים אני יכולה להיזכר
בכל פרט ופרט שהיה שהיינו נפגשים, אבל הכוכב מכוסה בעננים
וכשאני עוצמת את העיינים אני לא מרגישה אותך לידי.
וכשאני מסתכלת עליו קרוב קרוב אני כבר לא רואה שהוא מנצנץ, אלא
סתם נמצא שם.
ושום דבר כבר לא מיוחד..
אני חוזרת הביתה, חוזרת למציאות...
שאתה כבר לא שלי ושאנחנו כבר לא ביחד.
שאתה כבר לא אוהב אותי,ואפילו כבר אוהב מישהי אחרת.
ושכל פעם שאני הולכת לגן ההוא ולגבעה הזאת, אז תמיד יש איזה
כוכב שמנצנץ לרגע אחד ואז הוא חוזר להיות סתם כוכב.
ושכנראה...
לא הפסקתי לאהוב אותך.
רגע של אמת. 19.8.08 |