מקק הזדחל מתחת לכיור. בשולחן סעד סעדיה את מרק העוף שלו. לאחר
כל הרמת כף הוא השמיע קולות שאיבה רועמים, כף ידו רעדה והמרק
ניתז אל הקערה, טיפות נשרו על סינורו המוכתם והוסיפו סממן נוסף
לזקנה שנפלה עליו פתאום בדירה הקטנה והאפורה הזו, שהתקשה
לכנותה  'ביתו החדש', הזקנה שהגיחה משומקום ממש כסערה  ביום
אביב חמים, כמו זכייה בלוטו, כמו.. יותר כמו המוות עצמו.
וכשחשב על כך קדרו פניו. הוא פסק מסעודתו, קינח ביד רועדת את
פיו, והחל ממלמל בשפתיו.

זה זמן רב שאינו שם ליבו למלמולים הללו. הם אינם נשלטים. בכל
פעם שהזיכרונות, המחשבות וההרהורים מציפים אותו, מיד מתחילות
שפתיו לרעוד ומיתרי קולו מרעידים אף הם, והתוצר הוא מלמול בלתי
מובן של זקן בודד וחולה. חולה? לא, אין הוא מוכן להכיר בכך
שהוא חולה. הוא בריא מאוד, הרבה יותר בריא מרוב בני גילו,
והרבה יותר שמח מהם. שמח, כן. הוא שמח בחייו, פחות במה שנותר
מהם, יותר ממה שהיה בהם פעם, לפני שנים. אח, איך הכל נראה קטן
כל-כך! חבל שלא יכול היה לראות את הדברים אז מנקודת המבט שהוא
מביט עליהם כיום, ממרום שנותיו ומניסיונו הרב. איך יכול היה
לדעת שהכל יתגמד, כל אירוע לעומת האירוע שיבוא אחריו, שהילדות
תקטן אל מול הנערות, וזאת תהיה זעירה לעומת המלחמה, וזו תיראה
מגוחכת ומיותרת לחלוטין באוניברסיטה, והמשפחה, והלידות, והפעם
הראשונה שבנו הביא חברה הביתה, ונישואי הילדים,  והנכדים...
עכשיו להיזכר במשהו שהטריד אותו באחת התקופות הללו זה כמו
להיזכר בבדיחה טובה. לפני שבוע, למשל, כשנזכר איך חש נבוך
ונחות כשלא קיבל את הקידום בו חשק במקום עבודתו למרות השקעתו,
איך נפגעה גאוותו ומחנק אחז בגרונו כמו ילד קטן שהפסיד במשחק-
הוא צחק, צחק צחוק בריא כ"כ עד שכמעט בלע את שיניו התותבות,
ונאלץ להוציאם מפיו כדי להמשיך להתענג על הזיכרון הנ"ל עוד שעה
ארוכה.

הוא אהב את הזקנה. למרות, ואולי בזכות המגבלות הגופניות, יצרו
לא שלט בו עוד. מספיק אכל ושתה וישן והתעלס בחייו, עד שכל אלה
לא הטרידו אותו עוד ולא התחשב בהם, כך שסוף-סוף הצליח להסתכל
בחייו בבהירות. הוא הצליח לראות מה שלא צלח בידו כל חייו: נגד
עיניו עמד בחור צעיר, מבריק ומוכשר, מפוזר בדעתו מעט ולא
ממוקד, בעל מוסר גבוה ויכולת שינוי עצומה, עם תעצומות נפש
נדירות וגישה אמיתית ונכונה לחיים. הוא לא ראה עוד לא את
הטיפוס חלש האופי , המתלבט. הוא לא ראה את האפטי אלא דווקא את
המנהיג. מרסיסי זיכרונות של דיכאונות וחוסר יציבות הוא משה
דווקא מודעות עצמית גבוהה, שאיפה מתמדת לשיפור עצמי וענווה
יפה, גם אם לא התבלטה מספיק כלפי חוץ. לפתע קיבלו חייו
הפנימיים משמעות גדולה יותר. לפתע הביט בחייו אחרת , לא בצורה
של מה הספיק ובאיזה תפקידים שיחק בחייו אלא כמה אהב אותם באותו
הזמן, וכמה אהב את הסובבים אותו, וכמה אהב את... עצמו. כבר לא
התבייש בכך.

הוא קם , ניגש אל ארון המטבח ופתח אותו. בין ספר הטלפונים לספר
הבישול שקנה לאשתו ביום הולדתה לפני שנתיים, מספר חודשים לפני
שנפטרה, ניצב בכריכה כחולה דקה מה שהוא נהג לכנות: "האלבום של
חיי". הוא ניסה להכין אלבום כזה גם לאשתו המנוחה, אך זו התעקשה
לוותר על העניין, כי קשה היה לה להביט בעצמה  ובמה שהייתה בעבר
בו זמנית.

הוא פתח את האלבום. בצידו השמאלי הייתה תמונה גדולה על כל
העמוד של עצמו בגיל 4, בחליפת הפיג'מה הצהובה שלו ובלחיים
אדמדמות, מחייך אל העולם. הרקע היה תכול. בצידו הימני הייתה
מראה, גם היא כגודלו של העמוד. היא הייתה סרוטה מעט, ועיוותה
מעט את פניו בחלקם הגבוה, באזור המצח, שיוותה להן מבנה מוארך
יותר, כאילו יש לו פדחת גדולה או שהוא נמצא בתהליך נסיגת שיער
מתקדם. תמיד שמח על העיוות הזה. היה לו נוח לחשוב שהמראה היא
שמעוותת את פניו, ולא השנים. הוא הביט בבבואתו במראה, הביט
בילד שהיה וחייך. משהו נקרע בו תמיד, כשחזר והביט בעצמו במראה.
מולו ניבט גבר מזדקן, מקומט, כתמי עור במצחו ובאפו, לחייו
נפוחים ונפולים ושיניו מלאכותיות. הוא חש כמו הילד שבתמונה,
ואף ניסה לחייך כמוהו, אך מולו ניצב הזקן בעל התותבות והלחיים
הנפוחות , והוא חש כלוא בגופו הזקן. הוא החל מחטט בקדחתנות
בכריכה הדהויה, עד שמצא את שחיפש וחיוך נמרח על פניו. ביד
רועדת שלף שתי תמונות מפנים הכריכה, האחת גדולה והשנייה קטנה
מאוד, כ"כ קטנה עד שניתן היה להסתירה בשלוש אצבעות. שתיהן היו
דהויות , אך כל אחת מסיבה שונה לחלוטין. בתמונה הקטנה ניבטה
אליו ילדה קטנה עם צמות, חיוך קטן על פניה שהשמש זורה אור על
עיניה הגדולות, הכחולות. בתמונה השנייה הייתה אותה ילדה, שישים
שנה אחר-כך, יושבת על כיסא נדנדה בחלוק פרחוני, כשברקע הגינה
שהייתה להם כשעוד גרו בבית  הישן, 8 שנים לפני כן, 6 שנים לפני
שנפרד ממנה לנצח. את התמונה הזאת הוסיף אחרי שנפטרה. בכל פעם
שהיה מתעורר בלילה ומגלה לחרדתו שהיא אינה נמצאת במיטתו, היה
קם, מדדה אל האלבום, מוציא משם את התמונה האהובה הזו, ומעביר
עליה את אצבעו בעדינות וברוך. הוא ידע שבכך הוא שוחק אותה
וגורם לדהיית הצבע, אך הדבר לא הטריד אותו כי נהנה להתבונן
בשינויים שחלו באהובתו עם השנים שחלפו, חש כי איתותי הזמן
שניכרו בשניהם, בפניהם ובגופם , היו סממני אהבתם וכאילו העמיקו
בבשרם עוד ועוד את ברית  העולמים שכרתו בניצני פריחתה. כל קמט
, כל שיערה לבנה, כל כאב בעצמות העיד על רגע של שמחה, צער,
רוגע או אסון שחוו יחד, מחובקים זו בזרועותיו של זה, מתנחמים
בחומו של האחר, משתתפים איתו בתחושותיו העמוקות ביותר.

הוא הסיט דמעה שזלגה מעינו. כמו הרגל ישן שוב אמר לעצמו, ספק
בשקט ספק בקול , שעליו ללכת לבקר אצל הרופא לבדוק את הבעיה הזו
בעין, וכבר בא חיוך שהעיד שמחשבותיו נדדו לימים  אחרים, יפים
ונעימים יותר... לא, לא נעימים יותר, נעימים בצורה אחרת, מוכרת
יותר, מובנת לו יותר, אך בהחלט לא יפה או נעימה יותר מעכשיו!

הוא סגר את האלבום, החזיר אותו למקומו ושלף את ספר
הטלפונים.הוא עלעל בדפיו, מחפש בעיניו את השם הרצוי. לרגע עצר
מחיפושו והרהר ברגע אחר, ביום אחר, חמים כמו עכשיו, בגינה בבית
הישן,  הוא מטפל בירקות ששתלו הנכדים, ורחל יושבת לה בחלוק
הפרחוני שלה בכיסא הנדנדה שהתקין לה מחנות "עשה זאת בעצמך"
לפני מספר שנים וקוראת את עיתון הבוקר, שיערה המאפיר קלוע
בצמה, ולאור השמש הוא נראה לרגע צהוב ובוהק כמו שהיה לפני הכל,
כשעוד רק נפגשו. הוא היה אז סטודנט צעיר והיא בדיוק הגיעה
לבחינות קבלה. הוא נתקל בה בטעות בקפיטריה, וכשפגש בעיניה,
שנייה לפני שעמד להתנצל על המקרה, נשתתק וכאילו לא יכול היה
לזוז עוד. "זה בסדר" - היא אמרה, כאילו הבינה מה רצה לומר,
חייכה, ושניהם התכופפו והרימו את המגשים שנפלו, ואח"כ התיישבו
לאכול זה מול זו . הוא הביט בה כמו שהיא היום, בנעלי הבית
האדומות בצורת לב, תנועותיה איטיות יותר, פניה רציניים יותר
ומשקפי הראיה מסנוורים אותו קלות ומסתירים ממנו את עיניה
הכחולות, הגדולות, שנותרו יפות כשהיו, ואף יפות יותר. שעות היה
יכול להתבונן בהן, בתבונה הניכרת בהן, באהבה שקרנה מהן בכל פעם
שנפקחו בבוקר וגילו אותו שוב, כבכל יום, לצידן. הוא רצה לומר
לה עד כמה הוא אוהב אותה, עד כמה הוא מודה לאלוהים על כל רגע
ורגע בחייו שבילה במחיצתה, על כך שזכה להכיר אישה מדהימה כמוה.
כ"כ הרבה רצה לומר לה, כ"כ הרבה.
"רחל.."- הוא פתח ואמר. היא הישירה את פניה היפים אליו, קשובה.
הוא פתח את פיו לומר את כל אשר בליבו, אך המילים נותרו בגרונו.
לרגע הביטו זה בזו בשתיקה ואז היא חייכה את החיוך שחייכה אז,
בקפיטריה כשנפגשו.
"אני יודעת"- היא אמרה, כאילו שמעה את מחשבותיו - "גם אני".
וחזרה אל העיתון, כשהחיוך לא נמוג מפניה, ממשיך , מרחף באוויר
ומגיע עד לפניו שלו, ונשאר שם חקוק בזיכרונו לנצח, כרוך במילים
שלא נאמרו לעולם.

הוא הביט בדף שלפניו. עוד דמעה נשרה והרטיבה את הדף. "זה
מחמיר" - חשב לעצמו, נטל את מכשיר הטלפון וחייג את הספרות.
"הלו? ד"ר זוהר?..."