הוא הביט בה, ישנה. שנה איתו כבר... הוא לא זוכר בדיוק, אבל
טוב להם ביחד. הוא זוכר איך הכירו, בבית הכנסת. תקיעת שופר
כשהתפילה החלה. עיניו נתקלו בעיניה הטובות דרך חרכי המחיצה
שהפרידה ביניהם. הוא חייך והיא חייכה בגאון, בלי שמץ מבוכה או
התרסה. אחר כך ניגש אליה.

"איך קוראים לך?"

"ברישיון או חברים?"

"חברים"

"שני"
רק מאוחר יותר גילה שרק הקרובים אליה ביותר קוראים לה בשמה
המקורי.

היא הייתה סוערת, חסרת מנוחה, חסרת בושה, כה מלאת חיים. כל כך
חיה ותזזיתית עד שלעיתים עייף מלנסות לעמוד בקצב המוטרף שלה
ורק ישב מולה כך, זרועותיו שמוטות לצידי גופו, והתבונן בה,
חציו שמחה חציו עצב, יודע שלעולם לא יהיה ראוי לה באמת.
הוא אהב להביט בה ישנה. אז כל כולה הביעה שלווה. כל הדכדוכים
שלעיתים תקפו אותה, כל התוקפנות השנואה שהייתה מתפרצת ממנה
באלימות לעיתים, כמוכת ירח, ואז נסוגה לאיטה אל העצב השקט,
המלטף שלה - הכל היה נבלע בים של רוגע מתנמנם.

אתמול חגגו שנים עשר חודשים יחד. היא הגיעה לביתו, לעשות אצלו
את החג, במשפחתו. אהבה אותם מאוד. אבל שנה אהבה את כולם: את
החברים, האחים והאחיות, הקבצן שהיה נכנס תמיד לבית הקפה בבוקר,
המוכרת מהמכולת, פועל הבניין הערבי שהיה צועק אליה בצהריים: "
סאלם עליכום!!" עם חיוך על השפתיים. אפילו את מי שלא הסכימה
איתו אהבה, את הימנים והשמאלנים, את הדתיים והחילונים - כולם
תפסו אצלה מקום שווה, לכל אחד היה מקום בלב. וגם אותו היא
אהבה. מאוד. לא תמיד הייתה טובה אליו, והיא ידעה את זה. אבל
כשהייתה טובה והיא מאוד השתדלה - כמה נהדרת היא הייתה! כמה
מתגמלת, מספקת. כמה אושר היה לו איתה. רגעים-רגעים של אושר
שהתפשט בגלים של חום בכל הגוף ונשארו צרובים לעד בזיכרון.
" מחר", הכריזה לפני שהלכה לישון, "מחר אני קמה כמו חדשה. לא
תזהה אותי! ממחר - אני אהיה טובה יותר!". היא חייכה והחיוך שלה
המיס אותו. הוא רצה להגיד לה שהיא הכי טובה, שאין יותר טוב-
למרות שלא באמת חשב כך - אך היא הסתובבה והלכה לחדר.
הוא נעמד מעליה, דקות מספר לאחר מכן, מתבונן בה חולמת.
"שנה טובה שלי", לחש לה: "שנה מתוקה"
הוא נשק לה על מצחה, יצא מהחדר וסגר מאחוריו את הדלת, מחכה
בכיליון עיניים לשנה החדשה שתתעורר במיטתו מחר בבוקר, שליווה,
טובה ומאושרת יותר מתמיד.