כשהסתיו הזה בה את חזרת אלי אל ביתי
כמו נסוגה מרוחות ,חצי רואה בלילות, ככה כשאת לידי
יחפה בשדות הזיפים שעל פנייך
חבל שהייתה רחוק כשהיא צרחה את זה עמוק
רוכבת על הסוס המוזיקה בפנים
שלא ישמעו איך היא חייה רק בשירים
עכשיו את שוכבת לך בשדה פעמונים
פורטת את גופי עם צליל רעשני
מדברים מדברים ,זיקוקים זיקוקים מנחצים
עירומה לידי בטעות
אמרו היא לא צריכה לחייך
בשביל לשבור אחד כמוך
ענן משנה צורתו לאישה שרצית לראות
כמו חולה בלילות שחושב שתרוץ התרופה אליו
אז אולי זה הסוף שלה
אבל משהו צחק אתה עדיין רודף אותה
מובילה את עצמה לשטחים הפתוחים
ונחה לה בשה פעמונים
מנגנת לעצמה אותי ללא מילים.
נכתב בעזרת אביב פרץ |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.