אירוע של פעם בחיים. סיפור שאם לא הייתי מספר, מישהו אחר היה
מספר את זה עלי, בדף האחרון של העיתון. אם אתם מבינים למה אני
מתכוון.
סיפור מתח מקורי? לא. סיפור מתח אמתי לחרדתי, ולהנאתכם.

לא ידעתי מה קרה. ירד גשם זלעפות ושכבתי בבוץ. איך הגעתי למצב
הזה? מה היה קודם? אולי
זה חלום?
הסתכלתי לצדדים. סלעי גרניט גדולים היו פזורים בשטח ואחד מהם
היה קרוב אליי. יכולתי להושיט יד ולגעת
בו, אך לא חשתי צורך בכך. שמתי לב ששמיעתי חוזרת אלי, רק כך
הבנתי שכנראה שמיעתי אבדה לזמן
מה. יכולתי לשמוע רעש מנוע בתוך הרעש של הגשם המכה בקרקע
הבוצית רווית השלוליות. זה מנוע דיזל
ניחשתי על פני הצליל האופייני. אה, עכשיו התחלטי לקלוט. זה
הרעש של הגנרטור. אני במילואים. בתרגיל.
לא רחוק מהגנרטור צריך לעמוד רכב הקשר. אני בחיל קשר.
אז מה בכול זאת אני שוכב פה בבוץ? ניסיתי לסדר מחשבותי ולשחזר
את מה שעשיתי לפני כן. לפני
שאני לא יודע מה קרה. המחשבה פעלה לאט, אבל זה בכול זאת הגיע.
מלאתי סולר בגנרטור. יותר נכון עמדתי
לעשות זאת. סחבתי ג'ריקן מלא אל הגנרטור ורציתי להניף אותו
למעלה. אני לא זוכר שהנפתי. התכוננתי להנפה.
אחזתי את הג'ריקן ביד ימין, ויד שמאל נשענה על מכסה הגלגל של
הגנרטור. זהו. זה בדיוק היה הרגע האחרון
שאני זוכר מה היה. יתכן שמי שהיה צריך לתקוע את יתד ההארקה
באדמה לא עשה זאת? יכול להיות
שהתחשמלתי והועפתי כל כך רחוק?
אם זה ככה, יכול להיות שנפלתי על אחד הסלעים ומשם הוטחתי לבוץ.
יכול להיות שנשברו לי עצמות.
התחלתי למשש את עצמי, חלק אחרי חלק, מצפה לחוש כאבים. כלום.
יכול להיות שאני יכול לקום? חשבתי
לעצמי. מה יש לי להפסיד, חשבתי וניסיתי לקום. קמתי. צעדתי לרגע
במקום לבדוק אם אני מסוגל ללכת. כן,
הכול לכאורה תפקד בגוף שלי בסדר. כנראה שאיבדתי את ההכרה
כשהתחשמלתי, הסברתי לעצמי את
החושך שממלא את המוח שלי, מאז ההתחשמלות עד שהתעוררתי מהעילפון
בתוך הבוץ. צעדתי אל הגנרטור,
מטה ראשי מטה, סופג את הגשם והרוח שבאים בדיוק מולי. רציתי
לבדוק את התיאוריה שלי לגבי היתד.
מראה הגנרטור הלך והתבהר מולי מבעד למסך הגשם. לא האמנתי למראה
עיני. יתד הארקה הייתה
תקועה באדמה והכבל היוצא ממנה מחובר אל הגנרטור, כמו שצריך. אז
לא התחשמלתי? הושטתי יד בחוסר
ביטחון אל כנף מכסה הגלגל, ובחשש גדול נגעתי בזהירות עם קצות
האצבעות. כלום. נגעתי יותר חזק. שום דבר.
הגנרטור לא מחשמל. לא הבנתי כלום. מה קרה לי?
טיפסתי על סולם המתכת החלקלק ודפקתי באגרופי על דלת התק"ש (תא
קשר) והחברה שבפנים פתחו. כמה זוגות עיניים פעורות הביטו בי
בתדהמה.
"מה קרה לך?" "למה אתה חיוור כל כך?" והשלישי "אתה כולך בוץ!
נפלת מהגנרטור?"
נשארתי עומד על הסולם. אם הייתי נכנס במצבי, הייתי מלכלך הכול.
נוסף לכול הבנתי שאני גם חיוור.
"עפתי מהגנרטור איזה חמש-עשרה מטר." עניתי. חשבתי שהתחשמלתי,
אבל לא. אני ממש לא מבין מה קרה לי."
יוסי, אחד מהחברה פנה אלי בהתרגשות:"אני יודע ! היה ברק כזה
חזק שהקיר השמאלי נהיה שקוף
לרגע, כאילו שאלוהים עשה לנו רנטגן. זה היה ממש קרוב מאד הברק
הזה."
"נכון", המשיך רפי, "מהרעם התק"ש רעד כאילו האדמה רועדת."
אז זהו, אמרתי לעצמי, העיף אותי ברק שכנראה ירד לאדמה דרך
הגנרטור ויתד ההארקה. באותה מידה
יכולתי גם להתפגר. או שהברק היה מטגן אותי, או עם קצת חוסר מזל
הייתי נזרק על אחד הסלעים.
"תגיד ברכת הגומל." הציע יוסי, אף שאף פעם לא חשבתי שיש לו קשר
עם דת. זה הוא שמזמין
כל פעם סטייק לבן.
יתכן שהסיפור הזה היה מגיע בנקודה זאת לסופו, אך נשאר לו המשך
ארוך שנים. פעמים אין ספור
הייתי מתעורר משנתי לשמע התפוצצות רעם, כאילו הבית נהרס. הייתי
מסתכל לצידי ורואה את אשתי ישנה
שנת ישרים. רעש הרעם כנראה נצרב עמוק במעמקי מוחי ותמיד היה
מוצא את הזמן הכי פחות נוח להפתיע
ולהמם אותי מחדש.
כיום אני נזכר בזה כמישהו מזכיר את אהוד ברק, או ברק אובמה, או
כל ברק אחר. אם זה לא הרג אותי, מה כן יהרוג?