צועדים על חוף הים. אני נוגעת בגל המשתבר על החוף ומתפוגג
לאיטו. המים מזמינים אותי אליהם, להיסחף עמם אל הנצח, לשקוע
עמוק. מגעם כקטיפה, חמימים ומרגיעים.
"יש לך אומץ להיכנס?" אתה שואל. ואני בטון בטוח ולב מהסס מציעה
להיכנס, אך רק בעקבותיך. במבט נערי ושובב אתה מביט בים ואז בי,
שוקל את דבריי, אם אמת בפי או שמא בוחנת אני הצעתך. כעבור רגע
אתה שם פעמיך לעבר הקצף הלבן. בצעדים בטוחים ונחושים אתה פוסע
על החול הרך, לוכד את מבטי ובעיניך מבקש את בואי. אני מתקרבת
לאט, החול מאמץ את צעדיי, מבטיח לי את הדרך חזור. אך מרגע
התחלתי לצעוד, הוליכוני רגליי, כמאליהן משכוני אליך.

רחש הים הולך ומתגבר. כנסערים לבואי, מתחילים הגלים לשטוף את
החוף, זה אחר זה מתקדמים עוד ועוד במעלה החול, מנסים לכבוש את
פיסת האדמה עליה עמדנו שנינו.
עם כל צעד שלי לעברך, מאיים ליבי לעלות על גדותיו, עד כי יכולה
אני להישבע כי שומע אתה כל אחת ואחת מפעימותיו.
איני מסירה את מבטי מעיניך. איני רואה דבר מלבדך. ואתה,אינך מש
ממקומך, איתן ובטוח ניצב אתה שם בין הגלים הנרגשים.
לא חולפת דקה ואני עומדת שם, מולך.
טיפה מלוחה זולגת על לחיי, אינך בטוח אם שייכת היא לים דמעותיי
או לאו. איני יכולה עוד להביט בעיניך, מבטך מוכיח, מבקש לדעת.
וכיצד אומר את הברור מאליו? חוששת לפגום ברגע הזה, המושלם כל
כך. חוששת לגלות שאין הוא אלא חלום.
אני מחליטה לבחון אותך. אוזרת אומץ ומישירה מבט. אני מושיטה את
כף ידי כנגדך, כמו נתקלת בחלון, מונחת באוויר, מזמינה את ידך.
אם תשיב לה בחיוב אדע כי לבך עמי.
אתה מהסס. אך בטרם אני מספיקה לשוב על צעדיי לעבר החוף, אתה
אוחז בידי. כרגע, אף אני איני יודעת מה מקור הטיפות שעל פניי.
השמש שולחת אותותיה, מותירה אותנו לנצור את הרגע הזה. מצווה את
השמים ללבוש גווני דמדומים וצוללת לאיטה במעמקי הים. נדמה כי
כעת אין שום אדם מלבדנו.

הקור מכה בגופי, כובש ומכרסם עד אחרון עורקיי. מתפשט הוא לאט
וכמו רעל מאט את קצב פעימות ליבי עד כי יש ביכולתי למנותן, אחת
אחרי השניה, כנשימות אחרונות, מיותמות. האם צינת הרוח היא זו
המכה בי? או שמא זהו ליבי החושש, אשר מתקשה להאמין כי אין זה
חלום?
הוכח אותי על טעותי כפי שנהגת לעשות בחלומותיי עשרות פעמים
בעבר! אמור לי כי שוגה אני במחשבותיי ואתה עודך שם, מחכה ליום
ההוא, המיוחל, לאותו רגע נצחי ובלתי אפשרי, אז יפגשו מבטינו
ובשתיקה קסומה ילחש ליבך מילות אהבה וישבה את ליבי עד כי לא
אוכל עוד להתנגד, עד כי ילך עיוור בעקבותיך, לא יטיל ספק בכל
מאמרי פיך.
השבע כי אהבתך עודנה קיימת, הבטח כי כך תהיה גם מחר!
עם כל מילה שאינך אומר, עם כל שתיקה שאינך שובר, נסדק ליבי,
נכתש עד תום.

חשיכה. כנראה שהיה זה חלום.
ממני הלכת, רחקת. עוד אמשיך ללחוש אליך שיריי, לו רק שמעת...
לו רק ידעת... לו רק השבת.