השעה שבע ושמונה דקות. השמש עולה במזרח ומעלה איתה עוד בוקר
שבת שקט ושליו. ציוצים של ציפורים כבר נשמעים באויר הנעים.
עדיין לא חם בכלל ואפילו לא כל כך לח ודביק. אני עומד עם הנשק,
מחסניות, דיסקית, חוגר ושאר תעודות שאני צריך כדי לעשות את הכל
בדיוק לפי המילים שכתובות בספר הפקודות והנהלים. נכון שהייתי
מעדיף אולי ללכת לישון, אבל דווקא השקט והרוגע הם שני דברים
שהייתי צריך מאד ברגעים אלה - בתקופה הזו של חיי.

האור העדין של השמש כשהיא עדיין לא בשיא אונה. כשהיא מסתתרת
עדיין מאחורי האופק שנשקף למרחוק.
הרוח המנשבת בקלילות, שלא מזיזה מאום, שלא מזיזה ולו נבט אחד
קטן אי שם, אולי מחוסר נעימות אפילו, אלא רק חולפת לה הלאה
ומזיזה את עצמה למקום שתוכל, אולי, להתשולל יותר בהסכמה של
תושבי המקום.
הציפורים מצייצות מנגינה. כל ציפור לעצמה בלי לשים לב לאחרות,
בטעות או בכוונה, אך אני שעומד מהצד מחבר את כל הצלילים יחדיו,
ומרכיב לי מנגינה של בוקר.
הטבע מסביב משמיע את קולותיו גם הוא. האדמה מתנשמת, העצים
רוחשים, העשב לוחש, העננים מתנשפים וההרים מתבוננים חרש.

אני עצוב עכשו. בלי שום קשר לנשק. בלי שום קשר לשעה וללילה
מועט השינה. למרות הבוקר הנהדר עם הזריחה, הציוצים, המנגינות
והאויר. למרות שעכשו שבת בבקר וזהו אחד הזמנים היפים והנהדרים
של השבוע.
אני עצוב כי אני מרגיש שאני יכול להכיל הרבה פחות מעצמי
והאנשים שסביבי לא יכולים להכיל ממני יותר בתוכם. תפסתי להם את
הפינות האחרונות שנשארו בהם. דחסתי את עצמי לנקיקי נפשם
העמוקים ביותר ועדיין לא הצלחתי למצוא מקום לכל כולי.
אבל יחד עם זאת אני מרגיש, לא רק שאין להם יותר מקום לאכלסני,
אלא שאין להם יותר רצון כמו פעם. לא שאני מתפלא. גם לי כבר
נמאס מנפשי הבודדה, שתיתן הכל על מנת למצוא לעצמה חברה. אבל זה
עדיין כואב, למרות ההבנה.
כואב לדעת שאנשים שהייתם בעבר עולם אחד ללא קווי הפרדה, היום
כבר לא מבינים אותך. לא יודעים לקרוא אותך כמו פעם. אם אתה
שמח,או עצוב, או כועס, או מהופנט, או חרמן, או אפטי, או מלא,
או ריק, או מקשיב, או חושב, או שונא, או אוהב, או הכל, או
כלום, או סתם. לא יודעים להבין אותך גם בלי מילים. לא יודעים
לראות אותך גם מבעד לתלבושות והמסכות שאתה שם על עצמך כל פעם
שאתה מנסה להעלם כדי שלא יציקו לך. מוזר. זה קורה הרבה
לאחרונה.
אני מרגיש כנוע. כמו זן שהולך להעלם מן העולם בעוד פרק זמן לא
ארוך במיוחד, ואין לו שום דרך להלחם בכך, למרות שהוא מודע
לסכנתו. ויתרתי. נכנעתי. מאסתי.