ישבנו על מנגו-סוכריות גומי מתחת לבית שלה, כמו בימים הטובים.
עיניה נצצו ומבטה הקרין עצב רב.
רק שאלה אחת ריחפה מעל הסיטואציה הלא נוחה הזאת: למה???
"למה?" שאלתי.
שתיקה. היא הרימה את ראשה, לקחה נשימה עמוקה ועצמה עיניים,
כאילו מצפה שמהשמיים תבוא התשובה לשאלה הכבדה הזאת.
"יש לך מושג בכלל מה עבר עלי בשנה וחצי הזאת שלא דיברנו?" היא
ענתה לבסוף.
"אם היית עונה לטלפונים ולהודעות שלי ולא מסננת אותי כל פעם
שניסיתי להתקשר אליך אולי היה לי מושג" עניתי בכעס.
היא נענעה ראשה לשלילה ומלמלה "את... לא... מבינה... כלום..."
נאנחתי.
"את לא נותנת לי הזדמנות להבין... פעם היית איתי הכי פתוחה
בעולם, מה קרה פתאום?"
"את יכולה להבין שאחרי כל התקופה הארוכה הזאת אני לא אפתח
פתאום ואספר לך הכל נכון?"
"נראה לי שכן..." אני יכולה להבין את זה.
"אם רק היית יודעת כמה קשה לי בלעדייך. איך רציתי שתהיי שם
בשבילי בתקופה הארוכה הזאת, בקורס הקצינים ו..."
"אולי נתרכז במה קורה עכשיו ולא בכמה היית מסכנה אז..." היא
לפתע קטעה אותי.
"תקשיבי" התחלתי משפט שלא ידעתי בדיוק איך אני הולכת לסיים.
"השיחה הזאת הייתה חשובה לי יותר מכל דבר אחר... ואני לא מצפה
שמחר בבוקר השמש תזרח והציפורים יצייצו והכל יהיה מושלם ואנחנו
נחזור להיות חברות הכי טובות כמו פעם. ז'תומרת... זה סיטואציה
שהייתי מאוד שמחה שתקרה, היא פשוט נראית לי לא הכי
מציאותית..."
היא הנהנה להסכמה.
"ובכל זאת" המשכתי. "אני בוחרת לסגור את המעגל הזה - לכאן או
לכאן. אם תבחרי אחרי השיחה הזאת לעולם לא לדבר איתי ושנלך כל
אחת לדרכה - זה יהיה לגיטימי ואני אכבד את זה. אבל אם יש
איזשהו מצב... שזה יחזור להיות כמו פעם..."
דמעה זלגה מעיניה. וגם עיני החלו לדמוע, וראיתי שקשה לה. רציתי
לחבק אותה, אבל לא ידעתי אם היא רצתה שאעשה זאת.
במשך דקות ארוכות לא אמרנו מילה. גם לא הסתכלנו אחת לשנייה
בעיניים. כל אחת בהתה ברצפה ובאבנים שלידה, ושתקה.
"את באמת חושבת שהפסיק להיות לי אכפת??" היא פתאום התפרצה אחרי
כמה דקות של שתיקה.
"את באמת חושבת שרציתי לעשות לך את מה שעשו לי? שאני עד כדי כך
חסרת התחשבות??"
לא רציתי להגיד שכן, אבל כך הרגשתי באותו הרגע.
"בניגוד למה שאת אולי חושבת, גם לי קשה. ויש גם דברים שאת לא
יודעת, שאולי כדאי שתדעי לפני שאת באה ומאשימה. את זה שאני
סובלת מהפרעות אכילה כנראה יודעת. אבל מה שאת כנראה לא יודעת
זה שלפני שנה בערך הייתי במשקל 32 ק"ג. אחותי מצאה אותי בחדר
מעולפת וכנראה קרובה למות אם לא הייתה מטיסה אותי לביה"ח.
ושאחרי זה ניסיתי להתאבד עם כדורי שינה ידעת?? כנראה שלא. את
יודעת למה? לא בגלל אנה. בגלל בחור מטומטם שהרס לי את החיים,
שכבר לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו פעם. ולמה לא עברתי את כל
זה איתך את שואלת? אין לי תשובה הגיונית על זה. זה מה שהיה
נכון בשבילי באותם רגעים. ולשפוט אותי ע"פ תקופה כזאת זה לא
נכון ולא פייר מצידך..."
כמה דקות של רחמים עצמיים. היא הדליקה סיגריה.
"מה עם כל הדברים שכתבת לי בברכה ליומולדת 18? לא התכוונת
אליהם? מה עם כל הדברים שעברנו ביחד? כל הצחוקים? כל הבכי? כל
מה שעשית בשבילי? כל מה שעשיתי בשבילך? את פשוט שכחת? לא הייתה
לזה בכלל משמעות בעיניך?"
"אלה היו דברים מדהימים שאני שמחה שקרו ונשמרים אצלי כזיכרונות
טובים! אבל... לצערי לא יותר מזה. אני המשכתי הלאה. התגייסתי,
טוב לי עכשיו. אני כבר לא שוקלת 32 ק"ג כפי שאת יכולה לראות.
אני מעריכה את החיים ואוהבת אותם, אפילו אחרי כל מה שקרה לי.
את מכירה אותי, אני בחורה אופטימית. ואני מאמינה שיהיה בסדר,
גם איתי וגם איתך, פשוט הפער הוא יותר מדי גדול בשביל לגשר
עליו עכשיו..."
"בולשיט! עברנו דברים הרבה יותר קשים מזה! אז אל תמכרי לי שזה
בלתי אפשרי, פשוט תגידי שאת לא רוצה!" התרעמתי.
"אני מצטערת." המילים יצאו מפיה בקושי רב.
"אני מבינה שהחלטת. אני מקבלת את זה." אמרתי בכאב רב. "אני
אקיים את מה שהבטחתי, את לא תשמעי ממני יותר. שיהיו לך חיים
טובים."
ואז אני קמתי והלכתי לדרכי, והיא קמה והלכה לדרכה. וזהו.

15.8.08

הכי כואב שיש.