פרולוג

כל החיים שלי דיברתי על החיים שלי. הגיע הזמן לדבר על המוות.
המוות שלי.
קצת מוזר לחשוב על זה, אבל כל דבר אצלי מתוכנן מראש, אם זה
הטיול לתורכיה עם איילת בעוד שלושה וחצי חודשים שכנראה לא
יגיעו, ואם זה החירבון הקבוע של הבוקר שמעולם לא אכזב והגיע
תמיד ב8 וחצי, 14 דקות לפני שאני נכנס למכונית ונוסע במשך 7
דקות בדיוק ומגיע לעבודה. הכול מתוכנן.
מוות לא היה בתכנון שלי. במיוחד לא בגיל 26.
פתאום אתה מבין דברים שהיו כל כך קטנים לפני כן והנה מגיע לו
המוות ומסביר את פניו אליך.

"תשב" אמר לי דוקטור אדם.
"ישבתי מספיק, אכפת לך אם אני אעמוד?" דרשתי.
"הייתי מעדיף שתשב" אמר לי דוקטור אדם במן נימה רצינית משהו.
נלחצתי קצת.
"קרה משהו?" התיישבתי.
"תראה הגיעו התוצאות של בדיקות הדם".
"מיום שני שעבר?" שאלתי.
"מיום שני שעבר" אישר הדוקטור.
"נו? ו-?" הפאניקה החלה להראות את אותותיה.
"תראה אושר, אין דרך קלה לומר את זה", הוא נשם נשימה ארוכה.
שתקתי. פחדתי כל כך מהמילים הבאות של דוקטור אדם. גם לו לקח
כמה שניות לדבר, כאילו ידע שאני כבר יודע.
"מצאנו אצלך גידול סרטני שמתרחב בכלי הדם שלך, הוא דיי קטלני
ונדיר אצל אנשים בטווח הגילאים שלך" הוא שילב את הידיים שלו.
"אני נורא מצטער בשבילך, אבל אין מה לעשות, שום טיפול תרופתי
לא יעזור, גם גילוי מוקדם של הגידול לא היה עוזר, זה פשוט
גידול שמתפתח משום סיבה ואי אפשר נגדו".
דוקטור אדם המשיך למלמל את "גזר הדין שלי", עם עוד כמה מילים
מוזרות בשפה הרפואית.
"אושר, הכול בסדר?" הוא שאל.
מה הוא ציפה כשהוא שאל את השאלה הזאת, וואלה כן דוקטור אדם
הכול צחוקים, ברגעים אלו ממש אני נאכל על ידי גידול סרטני וזאת
תחושה שמיימית?
"כמה זמן נשאר לי?" השאלה היחדיה שהדהדה בראשי. לא עיכלתי
עדיין שאני הולך למות.
"לפי ההערכות שלנו משהו כמו 3 חודשים אולי 4 חודשים, משהו
כזה".
"תודה רבה לך דוקטור". קמתי.
"אושר תחזור אליי לביקורת בעוד חודשיים!"
"בשביל מה?"
דוקטור אדם שתק ואני חייכתי לעברו ויצאתי מהחדר.

זה היה בערך לפני חודש וחצי, ליתר דיוק לפני 43 ימים 14 שעות
ו-54 דקות.
מאז הבשורה על המוות שלי, כל דקה שעוברת יקרה בשבילי כמעט כמו
חיים שלמים.
העובדה שלי לא יהיו חיים שלמים הופכת את הדקה הזאת לחשובה.
בינתיים לא נשאר לי הרבה זמן לחיות. אז אני משתדל לצחוק על זה.
כי מוות זה מצחיק. או שלא.