בני בהה במסך הטלויזיה, עליו ריצדו דמויות הסרט "כשהארי פגש את
סאלי", הוא ישב זקוף על הספה הגדולה שעמדה במקביל לשידת
הטלויזיה הקטנה שבסלון, בינו לבינה חלל ריק.
מג ראיין חייכה אליו את חיוך מיליון הדולר שלה והוא החזיר לה
במבט קפוא וממוקד. כשהיא גנחה את חיקוי האורגזמה בסצנה
המפורסמת שבמסעדה הוא לא הניד עפעף, כשהיא סיימה הוא הושיט יד
לשלט שהיה מונח לצידו והריץ את הסרט לנקודת ההתחלה של הסצנה.
כך כמו שנהג לעשות בכל יום, לפעמים במשך שעה, לעיתים משך היום
כולו הוא בהה במסך, נותן לתמונות האלמותיות לחלחל דרכו.
משסיים נעמד על רגליו, חצה את הרווח הריק אל הצד השני וכבה את
המכשיר, אחר כך הוא פנה אל עבר המטבחון הקטן שהיה המשכו הישיר
של הסלון, נעמד מול הכיור והביט בערימת הכלים המלוכלכת שגדשה
אותו. הוא סובב את ברז המיים הקרים ונתן להם לזרום למשך כדקה
ולמלא את הכיור, מציפים את הלכלוך לגובה השייש עד שהנוזל העכור
הסתיר את מרביתם של הכלים, משזה קרה סגר את ברז המיים והמשיך
לעמוד במקומו, נועץ מבטים בראש ערימת הכלים המזוהמים שבצבץ
עדיין מעל גובה האגם המלאכותי שיצר.
אחרי שנדמה היה כי בא על סיפוקו פנה אל עבר חדר השינה היחיד
שבדירה, עבר את מיטת היחיד שעמדה לאורך הקיר הימני ומלאה
כמחצית מהחדר. בקצה השני, המרוחק מהדלת, פונה אל קיר ללא חלון,
עמד שולחן כתיבה קטן ולידו כסא משרדי ישן שקנה לעצמו כמה שנים
קודם. מלבד אלו היו בחדר ארבעה מדפים שעליהם היו מונחים להם
בערבוביה כמה פרטי לבוש לא מקופלים, חלקם בלואים ומלוכלכים,
מספר ספרים ששמר לקריאה בתקופה רגועה יותר ומכונית מירוץ צעצוע
שחסרה את גלגליה הימניים.
קירות החדר עמדו עירומים מסביבו, מתקלפים מצבע וכתמים של
רטיבות מפוזרים בפינותיהם.
הוא התיישב על הכסא, נשען במרפקיו על השולחן,פניו אל הקיר,
המחברת שהיתה מונחת מולו, פתוחה בעמודה הראשון, היתה ריקה, העט
שנח לידה נראה לו מזמין והוא אחז בו בחוזקה, מוריד ממנו את
הפקק ומגלה את ראשו.
הוא ישב ובהה עוד מספר דקות בנייר, מבטו מזוגג משהו, נשימתו
איטית ושקטה ואז לפתע עבר בו גל של התחדשות מסוימת, גופו נמתח
במעט, עיניו מתכווצות אך לרגע, ידו זזה על השולחן ומתקרבת
למחברת, העט לוחץ עליה מנסה לירוק מעט דיו אך לא משאיר שום
סימן מלבד שקע חסר גוון על הנייר.
הוא שלח בעט הסורר מבט קצר ואחר כסה את ראשו בפקק והניחו בחזרה
לצד המחברת.
מכיוון הסלון נשמעו קריאות של יונים, בני הרים את ראשו כנזכר,
יצא מחדרו ופנה אל המטבח, ניגש אל הארונית שמתחת לכיור העמוס
ושלף ממנה שק של תערובת זרעים, מלא צלוחית מרק מלוכלכת שעמדה
על השייש ופנה אל עבר חלון הסלון. שבעה צעדים הספיקו לו בכדי
לגמוע את המרחק, פתח את החלון והציץ בשובך יוני הדואר שגידל לו
שם במשך השנים האחרונות. הוא הכיר כל אחת מהן בשם ובגיל והן
הכירו אותו טוב יותר מכל יצור אחר. את צלחת המרק המלאה בזרעים
הוא הניח על מדף שהיה תלוי לצד השובך והיונים, מוקירות תודה
כתמיד, פנו מייד למלאכת הניקור.
הנוף שנשקף מהחלון היה שייך לקיר הבטון הקודר והאפרורי של
החניון העירוני שנבנה לצד הבנין בו התגורר בני לפני מספר שנים.
מלבד הקיר לא ניתן היה לראות דבר וזאת למרות שהדירה היתה בקומה
האחרונה של הבנין הישן בן ארבעת הקומות.
בני הסתובב במקומו, עדיין מקשיב לקרקור היונים ונשכב על הערסל
שנמתח לאורך החלון.
פתאום היה מישהו בחדר, הוא הביט לכיוון דלת הכניסה ולא הצליח
לראות נפש חיה אבל העובדה שהוא לא היה לבדו בדירה היתה מוחשית
כמו הנשימה.
בני ניסה לקום מהערסל אבל לא הצליח להתנתק ממנו, הוא חש כאילו
ידיים חזקות בהרבה משלו מרתקות אותו למקומו. הוא הביט מסביבו
ועדיין לא ראה איש, רוח פרצים עברה בסלון הדירה וניערה אותו
בתוך הערסל אבל מסיבה שלא הבין כל האירוע הביזארי לא גרם לו
לחשש אלא דווקא פיזר תחושת חמימות מוזרה בחזהו.
הרוח שכחה לפתע, הערסל ובו בני נח במקומו, נשמע קול של נקישה,
על החלון או על הדלת, הוא לא ידע לאמר. הוא התיישבב, מנגב את
הזיעה ממצחו בגב ידו הקרירה כשלפתע עבר בחדר משב רוח בודד אך
חזק בהרבה מאלו שקדמו לו, בני הספיק להבחין בודאות שהחלון היה
מוגף לפני שהתהפך יחד עם הערסל ונחבט אל הרצפה.
הוא הרים את ראשו, עדיין המום והבחין שהנקישות עדיין נמשכו,
ברורות יותר בתהודתן ומגיעות אליו מהחלון שמעברו השני ראה עתה
יונת דואר מוכרת.
הוא נעמד על רגליו, גופו המום וכואב עדיין ופתח את החלון.
היונה עופפה אל תוך הדירה במעין מטס ניצחון ונחתה על כתפו. הוא
ליטף אותה בעדינות בידו האחת ובשניה שלף בזריזות את הפתק שהיה
מוצפן בנרתיק קטן שנכרך לרגלה הימנית. היונה קפצה מהכתף, מסימת
את תפקידה הרשמי ומצטרפת לשאר אחיותיה בשובך לניקור זרעונים.
בני פרס את הפתק בכף ידו, על הדף המקומט היו רשומות שתי שורות
לא ארוכות:

"אתה שם?
כבר עבר זמן רב מאז שכתבת, מחכה לתשובה."

בני קרא את הפתק הקצרצר מספר פעמים ואחר כך הניחו בערימה עם
פתקים נוספים בתוך קופסת נעליים שהיתה מונחת על מכשיר
הטלויזיה.
הוא פנה אל חדר השינה, עמד בכניסה ובהה במשך מספר דקות, אחר
ניגש אל שולחן הכתיבה והתישב על הכסא.
הוא שלף פיסת נייר, דומה לנייר שעליו נכתב הפתק שקיבל, לקח את
העט מהשולחן, אוחז בו בחוזקה, מסיר את הפקק ולוחץ את ראשו אל
הנייר.