בעלי היקר לעתיד,

אני כותבת לך כי נראה לי שאתה החלטת לא להגיע. וזה בסדר. באמת.
אבל, יכולת להתקשר. יכולת להודיע. יש בי משהו שגורם לי להרגיש
מטומטמת שבכלל חיכיתי. הרי, הבחור האחרון בהחלט היה נראה כמוך.
התנהג כמוך. וכמו כולם, בסוף גם הוא הלך. האמת, שהוא הלך די
בהתחלה. עוד לפני שהכל התחיל. אתה מבין, אני אמרתי מההתחלה
שאני שונאת משחקים. שאני לא בנאדם כזה. שאני לא יודעת להיות
בנאדם כזה. כן - כן, לא - לא. רק תגיד, שאני אדע. לא מבינה
רמזים. לא יודעת לקרוא מצבים. לומר זה הכי פשוט. פשוט תגיד...

הכל התחיל איתו לפני חודשיים כשיצאנו לדייט ראשון. אני לפחות
חשבתי שאני בדייט. הוא פתח לי את הדלת. פלרטט. היה מקסים
ומקשיב. ואפילו שילם. אבל אז, פתאום נעלם. התקשרתי אליו כי
חשבתי שהוא אתה. שאלתי אותו אם הוא מתחיל איתי או מה, רציתי
לעזור לך להבין שהגעת למקום הנכון. הוא אמר שהוא בהחלט מתחיל
איתי אבל מתאושש מהחברה הקודמת שלו. אמרתי לעצמי שאין בעיה,
שאני מוכנה לקבל אותך עם מטען, עם עבר, נתמודד.

כמו שאתה בטח יודע, הוא לא אתה. ומהרגע שהבנתי את זה, ניתקתי
אותו מהחיים שלי. תמיד חשבתי שיום אחד אני פשוט אלך ברחוב
ואתקל בך וזה יהיה כל כך יפה. ואני מיד אדע שאתה זה אתה ואתה
תדע שאני זו אני ותאהב אותי. כן, ככה, כמו שאני.

אני אקח את השתיקה שלך כהסכמה. זה מעלה על שפתיי חיוך לחשוב
שאתה בדרך. ואם תאבד, ואם תתעה, זה בסדר, כי הדרך היא החשובה,
לא המטרה. וגם אני, בדרכי, בדרך אליך.