איזה בחור יפה יש לי.
יפה כמו בחורה שתכשיטיה נוצצים בשמש כשהיא מתהלכת ברחוב.
הוא אוחז בי בחוזקה כשאנחנו עושים אהבה עד כדי כך שאני נחנקת,
ושואב את כל העייפות, את כל ההתמרמרות המצטברת על דפנות הכוסות
ששותים בהם את תה אחר- הצהרים,
ואת הלטאות הצבעוניות שמזדחלות לתוכך כשאתה עייף ולוגמות
עם הלשון הארוכה והמפולפלת שלהן את מצי המוח שלך.

ולכן, כשאני יוצאת מתוך הבית שלו אני מפקיעה רעיונות ורושמת
אותם במחברת השחורה בעלת ההדפסים הפרחוניים,
שמגיעים מחורי השרוול כגנבים,
ושם נאגרים זה זמן מה, עד שהכל מתמוסס.

וההתמוססות נערכת מספר מועט של דקות בהם אני מרגישה דחויה
או לכל הפחות שאתה חונק אותי רק בגלל שאתה כבר רוצה להיכנס
ולגמור עם הכל במקום לנצור כמה רגעים בודדים של רומנטיקה
ילדותית בתנוחה מבוגרת.
אני צריכה שיאמינו לי.
בסך הכל הסיפורים עלייך די משכנעים.
הגיוני שיבוא בחור חדש ויעיף את כל ההתלבטויות שלי אל מעבר
לסדר היום, ידחוק אותן לשוליים בזרועותיו הכהות,
וישטוף את עיניי חדשנות.
חדשנות. מלאה חיים.
כזאת שיש בה ניצוץ כמו שמתארים בחנויות הספרים כדי להפוך יצירה
לרב מכר,
או חדשנות של מתבגר שמוצא פתרון לתעלומה חשובה בחייו,
או רק חיוך יפה שממיס לי את האינטליגנציה לשפורפרת,
ומורח על כל הפנים כמו מסכה מצחיקה.

מלבד זאת הוא מעניין כמוני, או אפילו יותר.
הסיפורים שלו נשמעים כמו תהלוכה צבעונית של תרנגולות מקרקרות,
אבל הוא לא מעייף כמוני כי
כשאני מספרת סיפורים אני נהיית אימפולסיבית ודוחפת את כל מה
שאני יודעת
רק כדי ליצור רושם כמו בכתיבה שלי,
ואז אנשים מתבלבלים ולא מבינים את העיקר,
ואני מרגישה חלולה כמו לא סיפרתי דבר.

אבל הוא מבין מה אני רוצה לומר,
הוא מבין, וכשהוא מרגיש שאני משתלטת על השיחה ומתנתקת מהמציאות
הוא מנשק אותי, ואז אני מכוסה נשימות שלו ומתכרבלת בהם והסיפור
תופס נפח שלא ידעתי שיכול לתפוס.

והתפיסה היא החלק האהוב עליי ביותר כי אז אני מרגישה שאני באמת
חשובה לו ושלא משנה כל מה שקורה מסביב,
והתלונות של השכנים מחריקות מיטה ושדרני הרדיו המקוטעים,
והבקרים האפורים בהם אנחנו סתם אנשים פשוטים
עם חולצה דהויה שכובסה יותר מידי ורחשי תל אביב מוכרים,
אלא רק הפנים שלי והשדיים והשפתיים
שנמתחות הלוך ושוב אל עבר שפתיו הגדולות שתופסות אותי תמיד
רגע אחד לפני ההתמוססות הגדולה.