סוף סיפור
מי שהיה ומת כבר איננו
מי שחי עודנו
מי ששונא נובל
מי שאוהב זוחל
אין כבר יפות ויפים וכוכבים זוהרים

מישהו אמר שהמליחות בדמעות, מקורה בעצב המתמוסס,כמו גוש קרח על
אספלט לוהט
יכולתי לראות טוב את החרא מחלחל אט אט מתחת לפני השטח
מישהו מנפנף בדגל לבן ואחר כך יריה ושקט גדול
טוב שלא הייתי שם כשהייתי יכול
על רקע החמה הנוזלת בשקיעה ניצבו שתי חסידות על מתקני ההאכלה
בבריכות הדגים
ישבתי על ענף שנשלח כאמה מעל הנחל המפכפך והיא עשתה תרגילים
למתיחת שרירי המפשעה והכתפיים טוב לשחיה היא אמרה גם לסקס
הוספתי חרישית
המילים זרמו במורד הנחל כי היא לא ענתה רק הוסיפה לאחוז בכף
רגלה שהתעקלה דרך גבה הדקיק עד שליטפה את כתפה
כוסית עראק מחממת התנקזה אל הקיבה החמוצה ,היא שלחה מבט חטוף
נוזף ומחייך
לפעמים הלב שלה היה אטום כמו נורה, כל רגש חמצני מדי יוצר
בעירה
נו מה תאמר רק תקע עיניך בשדות החיטה והתירס המזהיבים באבק
שלוף תפוח אדום ממזוודת הטיולים לא לפני שתגלגל צינגלה קטנה
ושלום לשמש

הכביש בשעת חצות היה קר וכסוף והמזוודה שבידי נותרה קלה אך עתה
מדממת
בסוף הכביש פניתי לבתה הפתוחה השתרגתי בין שיחים ירוקים
ורעננים שהצליפו בי טעם וריח של טבע
הצרצרים הוסיפו לנסר את דמי הליל ואני פתחתי לאיטי את המזוודה
השחורה
העראק רוקד כמטורף במוחי והלב מפזז מהמריחואנה
והלב שלה היה מונח שם דביק וכהה והוא לא היה אטום לגמרי היו בו
שסתומים
נו גם זה משהו לשבתי לעצמי צדקתי לפעמים הלב שלה אטום
ובכלל למה היא צריכה לב גם ככה היא לא יודעת לאהוב
והדמעות שלה ככה אמרה פעם מעולם לא היו מלוחות  כי אין לה עצב