ש י ר ה , או שיר-רע כפי שנהגה לאיית לעצמה בראש את שמה בכל
פעם שהגתה אותו, סתם כי זה הצחיק אותה, התגוררה לבדה בבית ישן
בלב העיר. זו הייתה מעין דירת סטודיו בעלת חלל קטן, עם
פוטנציאל לגמרי לא מנוצל. למעשה הפרטים שהרכיבו את הדירה היו
אוסף רעוע ומתפרק של חפצים שבורים ולא מתפקדים, שהעניקו את
התחושה שעוד רגע והעסק כולו עומד להתמוטט. הנורות היו תלויות
על חוטים עתיקים שהשתלשלו, בלי חן, רחוק מדי מהתקרה. צבע תכלת
דלוח ומתקלף הותיר אחריו קרחות קיר פצוע, בעוד את הפיסות שנשרו
ואת אלו הנותרות קישטו כתמי לכלוך צבעוניים שנשארו להעיד על
חיים מתנהלים. וכמקהלה מתואמת במיוחד כל האחרים - הדלת, מסגרות
החלונות, הזכוכיות והרצפה שידרו כולם את אותה התחושה העמומה של
מה שזמנו עבר.
שירה ניסתה להכניס קצת חיים לביתה. היא גררה פנימה מיטה, וספה,
וכורסא, וארון, וכיסא, ושולחן, ווילון. שירה הביאה מה שחשבה
שצריך. וניקתה, וסידרה, ושיפצה. ועדיין, אווירת תל החורבות
בהחלט נתנה את הטון בדירה, והייתה מורגשת עד כדי יצירת חנק
תחושתי בקרב כל מי שחצה את הסף ונכנס. לאחר זמן מה של מגורים
בדירה, הייתה חולפת מבלי משים על פני הקירות החשופים שפציעתם
חדלה מלהפריע לה. היא הבחינה ותרמה לעזובה הכללית. אט אט הפכו
חייה בדירה הזו, במערה הזאת, לטובים. הכוך שלה היה המקום
שהמתין לה שתשוב, שבו לא חיפשה מאין ניתן לברוח.
שירה, שאיבדה את עצמה לטובת שיר-רע בתהליך איטי אך מהיר מדי,
בילתה את זמנה הפנוי עם הספרים שאספה, לצד המוזיקה שליוותה את
צעדיה, ומול דפים ריקים אותם מילאה במשיכות צבעים וצורות
שדמיינה, שיצרה. היו כמובן גם קניות, ניקיונות, כביסה, ולעיתים
נדירות אף פגישות גיבוש מעיקות במסגרת העבודה. אולם מרבית זמנה
עבר בבידוק תיקים ואנשים בפתח הקניון, עבודה. זמן לא חופשי. כך
חלפו להם ימים, שבועות, חודשים. שנה, היא כבר גרה בדירה הזאת.
שנה של עצמאות. בידוק תיקים בקניון הוא אמנם לא בדיוק משאת
נפשם של רוב האנשים, ודאי לא של שירה. אבל זה הספיק לה. היא
הצליחה להחזיק בדירה ולהיוותר לבד, רחוק מכל מה שהכירה. בכל עת
שמוחה הקדחתני החל להציף אותה במקטעי זיכרונות משובשים ושבורים
כפי שהיא, היא הייתה חוזרת לחשוב על הספר שקראה, או על איזה
דיסק תשמע כשתגיע אל ביתה. הסיוטים כבר נפסקו. תוצר מבורך של
10 שנות כדורים, ומגורים מחוץ לבית בו גדלה. בשנות ילדותה,
בבית הארור ההוא, ניצבה מראה מוארכת בחדרה, בין המיטה לארון.
כשפחדה בלילות, עצמה את העיניים בחוזקה ושיוותה בנפשה ארנבים
לבנים מתרוצצים במאורתן הסודית שבקיר, אצים רצים לכיוונה.
ברגעי הערות האחרונים הייתה חשה בפלומתן העדינה מצמררת את
עורה, ובעודה מוקפת ברכות הזו הייתה משתכנעת לעצום את עיניה
בכניעה מתוקה ולישון. כשחשה בלילות מסוימים שהכל סביבה קורס,
כשרצתה לברוח או לצרוח או להעלם, ביקשה להאמין כי אין בטון
מאחורי המראה כי אם פתח. מנהרה שתוכל לרוץ בתוכה, או לזחול עד
שתגיע למעלה או למטה או לכל מקום ובלבד לא שם.
בשגרת הימים החולפים שלה היו ימים רגילים, בהם הדקות מתמהמהות
ומתחפשות לשעות ארוכות. האנשים התעקשו אז להיות חבורה מעצבנת
במיוחד של נבדקים, ובאוויר עמד איזה מתח שהתבטא באדישות כללית
השורה על כולם. והיו ימים אחרים, בהם שירה שגתה בדמיונות. בהם
היא טוותה סיפור חיים לכל מי שתיקו עבר תחת ידיה. לרוב,  היו
אלו סיפורי חיים קצרים, שנמשכו כמספר השניות שלוקח לבדוק תכולת
תיק לערך, אך מופלאים. אלא אם כן נקטעו בצרחות שהעירו את שירה
משרעפיה וגדעו חיים באבם, דוגמת "מה זה?", קולני במיוחד, או
"נראה לך היא מחבלת באמת? תעזבי אותה באמא שלך!", לא צפוי.
תגובות שכאלו גרמו לשירה לסלידה רגעית, אבל לא ריגשו אותה מדי.
ולאחר תקופת צינון שחלפה כעבור מספר דקות קצרות היא המשיכה
בשלה, כשהיצר מוביל אותה שוב לצוד את הסיפור הבא. ברבים מסופי
הימים האלה, כשהיא שבה אל טירתה, שכחה את הרעב שכירסם בה
מהצהריים, פסחה לא מודעת על הרי הכביסה המלוכלכת ותלי הכלים,
והעמידה את כן הציור. והיא כבר בוחשת בצבע הניגר מהשפורפרות על
גבי צלחת מטבח שהוסבה למגש צבעים דקורטיבי, ומקבעת מארג חיים
אחד שלא השתחררה ממנו לאורך כל אותו היום. ואותו הסיפור שנשאה,
פיתחה, שינתה, והתאימה כך שיישר קו עם העובדות בשטח, עובר
ממקום הכבוד שבראשה אל הבד. והבד שסופג מעט מטעם החיים של היום
הזה ממלא את הבית הדלוח באור התרחשות, בצל עשייה, שמגרשת את
תוגת הקיום בעזרת צבעים.
באחד מאישוניו של בוקר שכזה, כשהאור המצועף כבר מכמין בקרבו את
קסם היום הבא, עמדה שירה במרכז ביתה הקטן ושוחחה עם הבד. וכבר
5 בבוקר, ועיניה הקורנות מנצנצות מעייפות כנה. היא סחוטה עד
כלות, ונרדמת שרועה על הספה מול התמונה. לקראת הצהריים, שירה
הנמה התעוררה בעצלות. עיניה נפקחו לכדי אשנב צר ותמונות עמומות
החלו זורמות לראשה. הן נפערו באיטיות לכדי חריץ גדול יותר
ונסגרו בחוזקה באבחה אחת. שיט, היא סיננה לעצמה ברוך. היא
יודעת שעליה לקום, רצוי במהירות, להתלבש ולהתארגן למשמרת הערב.
היא ניכסה לעצמה עוד דקה של חוסר פעילות, של מנוחה, והתבוננה
בעיניי הבוקר המזוגגות ביצירה של אישון הלילה. וכמו בכל בוקר
סהרורי שכזה, היא לא רוצה להביט בה. שירה נעמדה, גררה את הכן
לפינה נסתרת, בסמוך ליצירות האחרות, העמידה את הבד הצבעוני שלא
מכבר הוכתם, וכיסתה את כל הערימה. היום הזה כבר יהיה דומה יותר
לימים האחרים, ידעה.
זה לא היה יום מהסוג שהכול מסתדר בו, או לחילופין אחד מהימים
בהם הכול מסתבך. ולמרות הצפוי בו, הוא החל באופן מבטיח ונעים.
השירים ברדיו כשהתארגנה היו מחרוזת כמעט מושלמת לטעמה. היה זה
יום בו רוח קרירה מנשבת. רוח מהסוג שמדגדגת בנעימות, ולא מעיזה
להרוס את התסרוקת. שירה, כפי שהתרגלה לעשות, פסעה באיטיות
מהורהרת לעבר הקניון. היא בירכה את כולם בבוקר טוב ביישני
משהו, אכלה מאפה שמרים טרי, ולבשה את חולצתה המכופתרת בטרם
התקבעה בעמדתה והחלה לעבוד. אנשים עם מבטים רציניים, אנשים
צוחקים, זוגות מאוהבים, כל אלה חלפו על פניה מבלי שתבחין בהם,
כמו בכל אחד מאותם הימים הרגילים. כך חלפו להן רוב שעות
המשמרת. קצת לפני שעמדה להתבונן בשעון היד שלה בכדי לבדוק מתי
תסתיים המשמרת, ובזמן שידיה היו עסוקות בבדיקת תיק שהיה מונח
בעמדתה, התרחש מפנה. עיניה היו, כהרגלן, מושפלות כאשר לפתע
התחילה לפעם בה התחושה המוזרה שאת התיק הזה שהיא בודקת כעת,
כבר ראתה. יותר מכך, היא ראתה את התיק הזה על בעליו. היא מכירה
את בעליו. ובטרם הרימה את ראשה, עצמה את עיניה וציוותה על עצמה
להירגע. מחשבותיה התרכזו במנטרה חוזרת- היא לא אישה בלונדינית,
אין לה שיער לבן עם פס אדום, והיא לא נראית בדיוק כמו בציור
שלי, היא לא, לא יכול להיות, היא לא... . וכשהרימה את מבטה
הבחינה כי היא נראית בדיוק כמו בציור שלה. היא הייתה מבוהלת.
זה לא יכול להיות, אמרה ספק בקול ספק בלב, במלמול לא בוטח.
פניה המשתאות מבהירות את פשר המלמול הלא מובן. דומה היה שהאישה
הזו, שלא הייתה קיימת עד לזמן זה ממש שמעה אותה כך או כך. "את
ודאי תוהה", אמרה הזרה המוכרת והמגונדרת. "רק, את התיק בבקשה",
הזכירה לה הדמות בחייכנות לאחר ששירה המשיכה לבהות בה חסרת
מטרה, משתהה. שירה החזירה לה את התיק בידיים רועדות, באופן
איטי מהרגיל ושתקה. נאלמה דום יהיה תיאור הוגן יותר של
המציאות. שירה עקבה במבטה אחריה עד שנבלעה בקהל הקניון העמוס
והחלה צועדת בעקבותיה. מכיוון גבה נשמעו צעקות הממתינים בתור,
ומילות נאצה של המאבטח הנוסף במשמרת שסינן את מורת רוחו על
העמיתה הבורחת. אבל שירה לא טרחה להקשיב. היא הייתה במצב אחר,
לא מאמינה שמשהו כזה יכול להתרחש. מוחה היה ריק ממחשבות, היא
רצתה דבר אחד, להבין כיצד הזרה הזו שהייתה הגברת הקשישה של
אתמול מעורבבת עם אהבת חייו של הבחור מהקיוסק ממול, זו שהיא
דמיינה את חייה לפרטי פרטים, ואף תיעדה רגע מהם, מופיעה פתאום
כמו יצאה מהבד. בדיוק באותה הצורה, עם אותם הבגדים, והאביזרים,
והנעליים, והתסרוקת, והאיפור. ובמספר רגעים שלא ניתן לעמוד על
משכם או על טיבם, החלה לכרסם בה הבנה. כזו שהרעידה את יציבתה,
וגרמה לה לתהות אם היא אכן שם, עומדת היכן שהיא עומדת, אם היא
התעוררה בבוקר, אם היא ניצבת על תפר המציאות בכלל, אם סטתה
ממנו. היא לא קיימת , היא לא קיימת שם. היא לא מחפשת במקום
הנכון. שירה קפאה במקומה, מוחה נותר ריק כשהיה מלבד אותו חוט
דקיק של מחשבה לא הגיונית שהשתרך לו איתה. אוחזת בחוט הזה, היא
שעטה הביתה. בקושי רב, השמור לאנשים שאין בכוחם להמתין אפילו
רגע עד שידעו, הוציאה את המפתחות מכיסה וסובבה את הידית. היא
השילה את חפציה על רצפת הבטון הקרה והגיחה שוב ליד הקיר שתמך
בבדים המוכתמים שלה. ואז היא נעצרה, מתוך חשש כבד ומחניק שאחז
בה, ממאן לאפשר לה לגלות. אחת, שתיים, שלוש - ספרה, והאריג
המכסה נותר בידה, עדיין מסתיר את התמונות. וברגע אחד של עוז
ותחושת טירוף מוחלטת, ומתוך רצון לשים לטירוף הזה קץ היא הרימה
את ידה ונתנה לאריג ליפול. יופי, צעד ראשון, חשבה. ובלי
להתמהמה, ובלי לחשוב עוד, סובבה את לוח הבד הראשון וכמעט מעדה
כשהתרחקה ממנו, מהופנטת, ועליו אין טיפת צבע מאתמול. אולי,
אולי זה לוח חדש, שהוצאתי, מלמלה בלי קול, ובלי שמץ של אמון
בדבריה. היא ידעה היטב שאת הלוחות החדשים אין היא מחזיקה שם.
אני חייבת לראות את האחרים, אמרה בחצי קול חנוק לכל מי שרצה
לשמוע. היא נברה בבדים האחרים והם כולם השיבו את פניהם ריקם
אליה,  וקרסה על הרצפה. לאחר דקות מספר נעמדה בבהלה וחשבה על
הצבעים. אולי הצבעים, הם נמחקים, הם נמחקים. אולם השפורפרות
הריקות כמעט- עליהן לא כתוב כלל משהו על צבע נעלם, מאכזבות גם
הן. והיא הפכה כל אבן בבית, והשליכה את הבדים, וקרעה אותם,
ושרטה את הקירות. ואז ישבה, גבה נסעד בספה, ובהתה. ולאחר
שעתיים בהם עמדה מלכת, פנתה למיטה. ושוב ירד הלילה, ושירה לא
מצאה מנוח. ובדרכה חזרה מהליכה זריזה לשירותים היא רצה אחוזת
אימה אל תוך השמיכות. חשה את השדים רודפים אותה בחושך, מנסים
לחמוק מאחוריה, או לתפוס אותה כשלא תרגיש. השדים שברחו והשדים
שבפנים עושים יד אחת נגדה, והיא כלואה בתוך שיר-רע ואין לאן
לברוח.
זמן ארוך ולא ידוע היא בילתה בצל המחשבות הטורפות האלו. הולכת
וחוזרת, נשכבת שוב וחוככת בעצמה. אבל הם שם, היא חשבה. זה קרה.
זה לא צריך לקרות, זה לא הגיוני. ומבלי שהבחינה בכך משכה כנראה
את אותו חוט מחשבה משתרך שעדיין ליווה אותה. וכמו הכל החשיך
מלבד אותו הפתרון, שהמתין להתגלות. הדרך שאיתרה לתקן. ועכשיו
היא יודעת, היא רוצה למצוא אותם. ואור חדש, אור של מטרה לא
ממומשת מצא את מקומו על פניה, מעניק לה את הכוח לקום, להתלבש
ולצאת למסע אחר הדמויות שנתנה להם חיים.