פשוט תצאו מהסרט.
זה לא נכון שכל מה שחולמים קורה,
זה לא נכון שכל מה שחושבים מתגשם.

זה מיותר לחנך את ילדינו לאופטימיות.
זה שגוי לגדל את ילדינו בתוך קופסאת זכוכית ורודה.
העולם שבחוץ הוא אינו אופטימי,
ואין שום סיבה לשקר לילדינו שהוא כזה.

בסופו של דבר,הילד הקטן שחונך לאופטימיות גדל
למציאות ורודה בתוך קופסאת הזכוכית שלו,
אבל הקופסא היא מזכוכית,
והעולם בחוץ הוא עולם פסימי וקר.
הוא עולם מנוכר.
בשלב מסוים מישהו ינפץ את קופסת הזכוכית הורודה של הילד,
אם באמצעות אבן, בקבוק, גזע עץ, דובי, או גופת אדם
וכשזה יקרה, כשקופסת הזכוכית תתנפץ לאלפי רסיסים ורודים,
שיראו שחורים כתוצאה מהקרקע השחורה
והפוריה לרוע,
כשקופסת הזכוכית תהיה לרסיסים,
אז הילד יפול לתוך המציאות.
הילד האופטימי,
הילד המתוק,
הילד הורוד,
נופל לתוך מציאות שחורה,
מציאות פסימית,
מציאות מרה.
הילד הקטן והחמוד,
גדל להיות עבריין ופושע,
שמנפץ לילדים קטנים,
לילדים ורודים,
לילדים אופטימיים,
לילדים מתוקים,
את קופסת הזכוכית הורודה שלהם.
הילד הקטן
גדל להיות זה שזורק את גופת האדם,
ומנפץ קופסאות רבות עשויות זכוכית ורודה.

אז למה לא ללמד את הילד
שאין דבר כזה מציאות מושלמת?
למה לא ללמד את הילד
שהמציאות שלנו עגומה?
שהמציאות שלנו עצובה?
שהמציאות שלנו שחורה?

אז למה להמשיך ולהכיל את מעגל האימים הזה,
ולא לגדל את הילד לתוך המציאות העגומה
וללמד אותו להתמודד עם העצבות?
למה לא ללמד אותו להתמודד עם השחור
במקום לבזבז את ילדותו בנסיונות שווא להמנע ממנו,
ואז הילד בעצם... נאלץ להכנע לו.