אני מתהלכת בעולם, נושאת בלב שלי קופסא ובקופסא- כאב.
קופסא קטנה, אטומה ובפנים נוזל מבעבע ושורף. תחום.
לעתים כשפותחת אותה להסתכל פנימה, טיפות קטנות מאיימות לקפוץ
מתוכה ולכן מיד סוגרת.
זו קופסא שקופה, כך שהכאב ניראה על אף שהוא סגור. יש לו את
המקום שלו, את הכבוד לקיום שלו, הוא פשוט קיבל קופסא לחיות
בה.
יש כאבים ללא קופסא ואולי גם הוא היה רוצה להיות אחד מהם.
לבעבע לכל כיוון, לטייל בכל חלקי גופי ונפשי, לפרוץ לי מהגרון,
מהעיניים, לנטוף מכל הגוף.
הוא חושב שאם כך היה המצב הוא היה חופשי, עצמאי, סוף כל סוף
אדון לעצמו, רואה עולם..
ובמקום כל זה הוא נפל על אחת כמוני, שמכניסה כאבים
לקופסאות...

כאב, אני רוצה לומר לך משהו.
אני יודעת שקשה לך לראות או להבין את מה שאומר ואתה מרגיש
מתוסכל ומופסד וחושב שכל הכאבים חוץ ממך חיים את החיים הללו
כמו שצריך.
אבל אני אומר לך את מה שיש לי ובבוא היום תבין.

אתה זכית ובגדול.
כל שאר הכאבים משפריצים, מלכלכים, נוגעים איפה שבא להם, מתי
שבא להם אבל בסוף היום, לפני שהם הולכים לישון, יש כמה דקות
שהם רוצים קצת להפסיק לבעבע כדי להרדם.
אבל הם לא מצליחים...
ואם הם מקשיבים עמוק לתוך תוכם הם רואים שעצוב להם נורא.
כי אף אחד לא הקשיב להם
אף אחד לא כיבד אותם
שיקרו להם, מכרו להם תרמית, עטיפה ריקה
רק בסוף היום, כשהכל חשוך ושקט ניתן להבחין בכך.

ואתה כאב שלי בסוף היום יכול לעצום עיניים וללכת לישון.
אתה יודע שראיתי אותך
אתה יודע ששמעתי אותך
אתה יודע שכיבדתי אותך
לא זלזלתי בך, לא דחיתי אותך, לא כעסתי עליך.
להיפך, אפילו לקחתי מתוך נפשי שלי חתיכה, הכנתי ממנה קופסא
וקראתי לה בית- במיוחד בשבילך.

מסתובבת בעולם אישה ובליבה כאב בתוך קופסא.
בתוך יום או יומיים הוא כבר יבעבע קצת פחות ורק פעמים ספורות
במשך היום היא תאמר לו שלום ותלטף אותו.
ולאחר כמה זמן שייקח הוא כבר לא יבעבע, הוא פשוט יהיה נוזל שקט
בתוך קופסא.

אז היא תיקח את הקופסא, תפתח אותה.
אף טיפה לא תעוף החוצה.
יהיה שם כאב שקט ורך.
והיא תכניס אותו אל הקופסא השקופה הגדולה, בה חיים כל הכאבים
ביחד.
הוא כבר לא יהיה לבד.

ובתוך הקופסא הגדולה הוא יחיה עם הכאב על הגלידה שנפלה לי מהיד
ישר אחרי שאמא קנתה לי אותה ועם הכאב שנוצר מהמורה שירדה עלי
ואמרה לי שלא אצליח להשתלב חברתית, ועם הכאב שנוצר כשגיליתי
שהילדות חלפה לה ואפילו עם ראש הכאבים, מנהיג החבורה, הכאב של
הילדה הנצחית שאמה חדלה מלהיות נצחית.

ושם הם חיים להם ללא בעבוע, לעתים אחד מהם מרגיש שהוא צריך
להישמע, אז הוא דוחף עצמו על פני כל שאר הכאבים ועושה תנועות
קלות.
לעתים יש צורך אף להוציא כאב אחד ולשכן אותו בקופסא משלו למשך
תקופה.

הסוד הוא הקשב, החמלה כלפיהם, ההבנה אותם.
הרי כל מה שהם מבקשים הוא שיבינו אותם, שיקשיבו להם, שיתנו להם
לדבר, לצרוח ולכאוב בלי שייבהלו מהם.
שבסך הכל יתנו להם קופסא משלהם.