''כי אם שוקלים היטב הכל, יימצא דבר-מה שייראה כמידה טובה ואם
יאמץ אותו (הנסיך) יהיה זה חורבנו; ודבר אחר שייראה כמידה רעה
ואם יאמץ אותו יצמחו ממנו ביטחונו ורווחתו''.                
                                          ניקולו מקיאוולי,
1513.

ישנו פתגם בערבית שאומר: ''איזא מא חירבת מא בתיעמר'', כלומר -
אלמלא נהרסה, לא הייתה נבנית. המשתמע מן הפתגם הוא שלעתים לדבר
רע יש תוצאות טובות. אני אוהב פתגמים, אוהב פתגמים בערבית,
אוהב את השפה הערבית. אהבה שנולדה בחטא.
האהבה הזו נולדה בימי ילדותי, ימים מתוקים בהם העולם כולו נראה
גן עדן אחד גדול, הייתי ילד בכיתה ז' בבית הספר היסודי
''נטעים''. אל בית הספר הגעתי בכל בוקר יחד עם שלושת אחיי
ואחותי, מתייצבים בשעה 8:00 בדיוק בכיתה. את הצלצול שלפני
השיעור, בחמישה לשמונה, שמענו עוד כשהיינו בבית, ששכן בצמידות
לבית הספר, כשאמא עמלה בזריזות על הכנת הסנדוויצ'ים.
שולחן האוכל היה גדול ועליו הונחו לחמניות טריות, שקיות שוקו,
ממרח שוקולד, גבינה לבנה, חביתות ופרוסות דקיקות של גבינה
צהובה. אמא השכימה את כולנו בשעה 7:30, פתחה את התריסים ונתנה
לאור ולניחוח של השחר להיכנס דרכם. ''בוקר טוב הגיע, קם לו ילד
קם, את ידיו ואת פניו, הוא שוטף מיד מיד'' - כך הייתה מפזמת
לנו בחיוך רחב ובמקצב המוכר בגני ילדים, ואנחנו מבעד לפוך
המפנק, הבטנו בה, מרושתים קורי-שינה, והתחננו לעוד חמש דקות של
תנומה בהכרה מלאה.
הכרח היה שאחד מאיתנו יקום מוקדם מכולם ויפקוד את המכולת של
רחל, שאחר כך הפכה למכולת של בנה צביקה, יקבל את רשימת המצרכים
הקבועה מאמא ויקנה את כולם בהקפה. כל אחד בתורו היה יוצא מן
הבית בשעה 7:20 ובדרכו אל המכולת חוצה את הכביש ומבחין בקיוסק
של יחזקאל שהיה עדיין סגור, חולף על פניו של הזקן השחום קמוט
העור שישב על כסא בפינת הרחוב, בידו האחת סיגריה ובשנייה מקל
הליכה, מעיף מבט על הברווזים הגועים של השכן ממול. בתוך המסלול
הזה קשה היה לפספס את כתמי הביצים השבורות שדבקו במדרכה לאחר
ששיפרה, אחותנו, שמטה אותן מידיה אחוזת-אימה שעה שכלב מסוג
רועה גרמני שעט לעברה. כתמי הביצים היו תזכורת יומיומית
לאחריות שעלינו להפגין במהלך קניית המצרכים, ולקור-רוח שצריך
לעמוד לנו גם בזמנים של סכנה.
בבית הספר היינו כולנו דמויות מקובלות, אם כי לא תמיד זכינו
לעדנה. בשל קומתנו הנמוכה כינו אותנו ''גמדים'' וזכור לי היטב
היום שבו שבתי הביתה מיום לימודים ארוך וגיליתי ששינו את שם
משפחתי על תיבת הדואר: צמד המילים ''משפחת אייבי'' נמחק
ומתחתיו היה חרוט ''משפחת גמד'' באופן בלתי-מחיק. ההתנכלות הזו
הייתה אטרקטיבית לילדים שונים שחיפשו עליונות ויכלו להשיגה
בקלות דרכנו, אנשים זעירים וקצוצים, אבל אני ואחיי מעולם לא
הגבנו בשוויון-נפש . ואולי כן היינו שווי-נפש עד אשר נאלצנו
לספוג מכות רק בשל היותנו נמוכים.
כך, למרות שנחשבתי לתלמיד ממוצע מבחינת ציוניי, התדמית שלי
הייתה של תלמיד אלים המעורב חדשות לבקרים בתגרות זבות-דם. אני
זוכר את העיניים הזועפות של המורה בתיה פוזנר בכיתה ד', כאשר
מסרה לידיי מכתב להורים בסוף יום הלימודים, מכתב שחזר על עצמו
פעמים רבות ובאותו נוסח. אני זוכר אצבעות קטנות אוחזות בחוסר
רצון בפתק לבן ואת מילות התוכחה של המורה בתיה נזרקות על ראשי
החבוט ממהלומות היום. כשהייתה רועמת בקולה לעומתי, הייתי לוחש
לעצמי בלב: ''שקופיות''. זו הייתה הוראה שלי לעיניי לעטות על
עצמן מגנים שקופים, כעין עדשות, שתפקידם להוות שריון בפני
פגיעה אפשרית של המורה בתיה בנפשי הפגועה.
הפסקת ''עשר'' הייתה ההפסקה הגדולה, מיד בתום הצלצול היו
מתנגנים להם שירי ארץ ישראל, כמו ''צדיק כתמר יפרח'' ושירים
אחרים המזמינים ריקודי עם, אבל אני לא רקדתי, אני נאלצתי
להיאבק על חיי בכל הפסקה כזו שבמהלכה גהרו מעליי ילדים עתירי
שרירים, מניחים את ברכיהם על ידיי הפרושות לצדדים וכך, כשאני
צלוב על החול, מכים וחובטים בי באגרופיהם לעיני כל ומחייבים
אותי להחזיר להם מנת אחת אפיים.
בהפסקות ''עשר'' פגשתי את המורה רחל, המורה של כיתה א',
שהתעקשה פעם בזעם לקבל את קלמרי, ואני ברגע בלתי נשכח של
רכושנות סירבתי והתוצאה הייתה שהוא נקרע לשניים, לאחר ששנינו
משכנו אותו משני צדדיו . פגשתי את המורה שלום, המורה לספורט,
שאחז פעם ברגלי ותפס אותי בצורה הפוכה כתרנגול לאחר שחיטה
לעיניה המשתאות של הכיתה כולה בניסיון להרחיק אותי ממריבת
ילדים. בהפסקה נתקלתי גם במורה המהוללת איה, המורה לאנגלית,
שעתידה ללמד אותי רק בכיתה ח' אבל על פי התנהגותי חסכה בציפיות
ומבחינתה היה ברור לה שאהיה בין המופרעים שיאכלסו את ההקבצה
השנייה.
וזה היה לי מוזר כי כולנו, כל חמשת האחים, היינו מנומסים מאוד.
אמא השרישה בנו מידות וחינכה אותנו להתייחס אל המבוגרים בהדרת
כבוד, לעולם לא לנבל את הפה ולנהוג בדרך ארץ. מבחינתי, קללה
הייתה עבירה חמורה שאין עליה כפרה ועל כן שמרתי תמיד על לשון
נקייה ומצוחצחת כל כך, שהדבר הביא לא פעם להרמת גבה בקרב
חבריי. יתכן ובשל כך היה לי קשה מאוד לקבל את האשמותיה של
מנהלת בית הספר, רבקה גולדנברג, שייחסה לי קללות מסוג מחפיר
ביותר באחד מימיי הפחות זוהרים בבית הספר.
פעמים רבות מצאתי את עצמי מבקר בחדרה של המנהלת, אבל מעולם לא
הואשמתי בקללות וגידופים שהיו לי בבחינת ייהרג ובל יעבור.
הפגישה הזו, בחדרה של המנהלת, נעוצה במה שאירע שבוע ימים קודם
לכן, כאשר באחה''צ של חוסר-מעש, לאחר הלימודים, פקדתי את בית
הספר יחד עם חבריי לכיתה אורון ועמיר וסיירנו במרחב השומם בין
מבני הכיתות הדוממים. במהלך השוטטות מצא אורון כמה צבעים
והחליט לעטר איתם את הקירות החיצוניים של כיתה ה' 2, הכיתה
שלנו. אורון לא הפליא בציורים, אלא הכביר במילות גנאי ונאצה
בעיקר על המורה בטי, המורה של ה'1. אני ועמיר הסתייגנו מהמילים
הקשות והפצרנו באורון לחדול, אך הוא סירב והמשיך לכתוב כשמפיו
מסתלסל צחוק ארוך וזדוני. לאחר שסיים, הניף את ידו וזרק את
הצבעים על גג הכיתה במטרה למחות את זכר הראיות.
למחרת בבוקר היה לי קשה לקום, את כל גופי מילאה הרגשה רעה של
אשמה, מדוע לא עצרתי בעד אורון ? האם אני שותף למעשה הזה ? מה
יהיה אם ניחשף ?
''בוקר טוב הגיע, קם לו ילד קם, את ידיו ואת פניו, הוא שוטף
מיד מיד'', אמא פתחה את התריסים, ואני הילד הקט שלה, קמתי,
והלכתי לשטוף את ידיי ואת פניי מיד מיד, מרגיש לא נוח מפני
חיוכה הבהיר של אמא והניגון החם והלבבי שהיא מקדישה לי. בשעה
8:00 התייצבתי בכיתה והמהומה הייתה רבה. בית הספר רחש וגעש
והמנהלת עברה בין הכיתות כשהיא מציינת את המעשה ''הנפשע''
ומצהירה כי אם ''התלמידים העבריינים'' לא יסגירו את עצמם ויודו
במעשיהם לא תהיה לה ברירה, אלא לערב את המשטרה. רעדתי כולי,
אבל הרגשתי בטוח, משום שסיכמתי יחד עם אורון ועמיר כי אם אף
אחד מאיתנו לא ידבר הרי שלא נוכל להיחשף, באשר רק שלושתנו
היינו עדים למעשנו.
וכך חלפו להם ארבעה ימים, ימים של פחד מפני חקירת המשטרה
שהמנהלת איימה כי תתחיל בקרוב מאוד, ימים של סוד כמוס בתוך לב
צעיר, עדין  ורוטט. את הסוד הזה החלטתי לחשוף בפני איציק, חברי
הטוב ביותר, בערב אחד שבו חשתי כי לבי איננו עומד בנטל החשאיות
המסואבת הזו. סיפרתי לאיציק על אודות המעשה וההקלה הייתה
גדולה. הוא הבטיח לי כי סודי שמור עימו וכי אל לי לחשוש, כיוון
שאין סיכוי שהדבר יתגלה לעולם.
''בוקר טוב הגיע, קם לו ילד קם, את ידיו ואת פניו, הוא שוטף
מיד מיד'', השעה חמישה לשמונה, ואני רץ עם תיק גדול ובתוכו
לחמנייה טרייה המהדקת בתוכה שתי פרוסות של גבינה צהובה, ובצמוד
לה שקית של שוקו צונן. זו הארוחה שאמא הכינה לי להפסקת
''עשר'', ארוחה שלא אכלתי באותו יום ולא אוכל לעולם. בשעה 8:00
בדיוק, המורה בטי נכנסה לכיתה בפסיעות בוטחות ובראש מורם, כמי
שמתחילה לשחק משחק מכור, בו ניצחונה ודאי וידוע לה מראש. היא
מיקמה עצמה מאחורי שולחנה, סקרה את כל תלמידי הכיתה בעיניים
מדושנות עונג ובלב שבע-נחת וירתה מתוך פיה את המשפט שהותיר
אותי מוכה-הלם: ''אורון, עמיר וגל קומו בבקשה מכיסאותיכם
ועמדו''. הסתכלתי סביבי, ומיקדתי את מבטי באורון ועמיר שהוסיפו
לשבת בחוסר נוחות. ''אורון, עמיר וגל קומו בבקשה מכיסאותיכם
ועמדו''.
''אבל למה ? מה עשינו ?'' שאל אורון בתמימות מעושה. ''אתם
יודעים היטב מה עשיתם'' השיבה המורה בטי והמתינה בסבלנות.
''בוקר טוב הגיע, קם לו ילד קם''. אני הייתי הראשון לקום.
לאורון ועמיר לא הייתה ברירה. בטי הורתה לנו לגשת לאלתר לחדרה
של המנהלת וזו דרשה שנתייצב במשרדה ביחד עם ההורים ביום ראשון
אחה''צ. כל אחד מאיתנו חזר הביתה להוריו עם מכתב שבתחתיתו
הופיע הכיתוב: ''העתק לתיק אישי''. ולי לא היה אכפת מההעתק
שיגיע לתיק האישי, אבל חרה לי על ההעתק שמוכרח היה להגיע אל
אמי.
יום ראשון, השעה 16:00 מנהלת בית הספר, רבקה גולדנברג, נשענת
זחוחה על כסאה השחור והמסתובב ומנידה עצמה מצד אל צד. בצד אחד
של חלל החדר עיניה פוגשות את אורון ושני הוריו ובצד השני את
עמיר ושני הוריו, ואני עמדתי שם ביניהם לבדי. אורון ועמיר זכו
להגנת הוריהם, שיחד עם המנהלת דיברו בנימה, גם אם לא גלויה או
מפורשת, שמזהה בי את הגורם הבעייתי שהסיט את ילדיהם הטובים
למעשה הקלוקל שביצעו. ומכאן כנראה לא רחוקה הייתה מסקנתם
שייתכן ואני הייתי החלק האקטיבי היחידי בסיפור הזה.
מנהלת בית הספר הכירה את בני משפחתי היטב כמו גם את משפחתם של
אורון ועמיר. היא הסבירה, לא בכעס, כי עונשנו יהיה לצבוע את
הקיר ולמחוק את המילים הקשות שנכתבו על המורה בטי. שלוש אנחות
רווחה של שלושה ילדים קטנים נשמעו באותו הרגע. כמעט והעליתי
חיוך של שחרור על שפתיי, אבל רבקה גולדנברג החליטה לפנות אליי
לאחר שנקבה בעונש ואמרה: ''אני מניחה שלא יהיה לך בעיה למצוא
צבע, אבא שלך קליבר בדברים האלה...''. על רקע צחוקה של המנהלת
וקול צחוקם הרועם של ההורים וילדיהם ''המחונכים'', יצאתי אבל
וחפוי ראש מן החדר. אבי הרצף, אגב, כלל לא ידע על הפגישה.
בימים שהגיעו לאחר מכן, איציק הסביר לי כי החליט להלשין עלינו
למורה בטי, מכיוון ששמו צויין באותיות מקווקוות וזעירות מתחת
לדברים שנכתבו על בטי, דבר שהעלה את החשד כי הוא שכתב את
הדברים.

''(על הנסיך) לא לסטות מן הטוב כל עוד הוא יכול, אבל לדעת
להיכנס לדרך הרע כל אימת שהוא מוכרח''.                      
                               ניקולו מקיאוולי, 1513.

ובחזרה לכיתה ז'. לנער בכיתה ז' יש מעגל של חברים ומעגל של בני
משפחה. עבורו, החברים כולם זהים באופיים ועל כן החברות נקשרת
בקלות וללא תהליך של סינון והתאמה. כולם מתאימים וכולם תואמים.
הוא הדין באשר לבני המשפחה שכולם אהובים וטובים באותה מידה
והקשר הוא טבעי ומובן מאליו. בת-דודתי, אושרת, אף היא הייתה
תלמידת כיתה ז'. היא למדה בבית הספר היסודי בשכונת נווה-נוי.
את אושרת נהגתי לפגוש בסופי שבוע בביתה של סבתא. האינטראקציה
עם אושרת התגלמה רוב הזמן במשחקים שונים יחד עם כל הנכדים
בביתה של סבתא, אבל האינטראקציה הזו הפכה להיות יותר מילולית
ויותר אפקטיבית כאשר אושרת פנתה אליי בצהרי יום שישי גורלי אחד
ובו התפארה בציון הגבוה שקיבלה במבחן המחוזי בערבית: 92.
''מבחן מחוזי בערבית ?'' שאלתי.
''כן, מה, לא נבחנת גם אתה?  זה היה לפני שבוע וחצי''.
-''אפילו לא שמעתי על מבחן כזה, המורה שלי לא אמרה שום דבר
בנוגע למבחן מחוזי''.
למען האמת, קיים סיכוי גבוה שאירית, המורה לערבית, הזכירה מבחן
כזה, אבל חוסר ההקשבה שלי בשיעורי ערבית לא איפשר לי לשמוע שום
הודעה, לא כל שכן הסברים על השפה הערבית. במחצית הראשונה של
כיתה ז' פשוט לא מצאתי לנכון להשקיע את מרצי בלימודים. האכזבה
של המורים מהתנהגותי הובילה להורדת ציפיות גם בלימודים. ההערכה
העצמית שלי צנחה וחשתי שאין אף אחד שמצפה או דורש ממני להוכיח
את יכולותיי. כך שמרתי על ציונים ממוצעים ביותר ונחשבתי לתלמיד
זניח. ואולם תלמיד זניח הוא האחרון שיניח לטרף קל לחמוק מבין
אצבעותיו הנלאות. בסוף השיחה עם אושרת ביקשתי ממנה, אגב אורחא,
את המבחן בערבית ''בשביל להתרשם ממנו ולראות במה מדובר''.
באותו הרגע היה לי ברור שהמבחן המחוזי בערבית עליו נבחנה אושרת
הוא מבחן אשר אני עתיד להיבחן עליו בעוד זמן קצר, שהרי הוא
מבחן ''מחוזי''. אושרת העבירה לידיי את המבחן. זכורני כיצד
עיינתי בו וגילתי שאפילו השאלות בו, שהיו כתובות בשפה הערבית,
לא היו מובנות לי. בקיאותי בשפה הייתה מינמאלית ביותר. המטרה
הייתה ללמוד את המבחן ותשובותיו בעל פה, לאחר תיקון טעויותיה
של אושרת, ולהכין את הקרקע שתסביר למורה בערבית את פשר הציון
הגבוה שאני עתיד לקבל.
במשך שבועיים שלמים שיננתי את השאלות ואת התשובות של המבחן
המחוזי, שאף אחד בבית הספר ''נטעים'' ואולי במחוז הדרום כולו
לא קיבל אותו לידיו טרם המועד הרשמי של הבחינה. בשבועיים הללו
הייתי פונה חדשות לבקרים למורה אירית ומסביר לה שהחלטתי לתת את
כל כולי למען המבחן הקרב ובכוונתי להצליח בו. אירית השתוממה
לנוכח הצהרותיי, לא היה ברור לה מדוע תלמיד שבמשך מחצית שלמה
הפגין אדישות, עצלות וחוסר עניין - דבר שהתבטא היטב בציוניו
הנמוכים - מתעורר פתע ומבקש להצליח במבחן, ולא סתם מבחן אלא
מבחן מחוזי בערבית.
בכל עת במשך 14 ימים תמימים הייתי חג סביב המורה לערבית עם ספר
הלימוד הירוק, שואל על מילים, אותיות וכללי דקדוק ומדגיש בפניה
כי כל שעות היום ורוב שעות הלילה מוקדשות להשלמת פערים ולשליטה
מיטבית בשפה. אירית הגיבה בחיוך שאמר: אני מופתעת ומעריכה את
הנחישות, אבל אין לך סיכוי. היו לה כוכבים אחרים לטפח ולהאמין
בהם ולא היה לה רצון לבזבז תקוות שווא עליי, התלמיד שזוכה
להערות לא מחמיאות בחדר המורים.

''ובני האדם הם כל כך פתיים וכל כך מצייתים לצרכים המיידיים,
שמי שמרמה ימצא תמיד את מי שיניח שירמו אותו''.              
                            ניקולו מקיאוולי, 1513.

יום המבחן הגיע. כשהניחו את דפי הבחינה על השולחנות התפללתי
בלבי שהבחינה תהיה זהה לזו שקיבלתי מאושרת. התפילות נענו. במרץ
בלתי ניתן לשליטה עניתי על השאלות תשובות שהיו חקוקות בראשי
בעוד מועד. לאחר שהשבתי על כולן, אחזתי בחוזקה את המבחן,
שמבחינתי משול היה לאוצר ממנו מיאנתי להיפרד.
עבר חודש וכבר לא יכולתי להתאפק, רציתי לדעת את התוצאות.
בדמיוני ראיתי את עצמי יושב בכיתה יחד עם כל התלמידים בשיעור
ערבית, כשהמורה אירית שולפת את המבחן עם הציון הגבוה ביותר
וקוראת לי לבוא ולקחת אותו. מלטפת את ראשי ומצהירה בפני
התלמידים כי ראוי ללמוד ממני, על מידת הנחישות וההשקעה
ובקיאותי המופלגת בשפה שצריכה לשמש מופת עבור כל אחד מהם.
אבל כמו תמיד, המציאות עולה על כל דמיון. היום ההוא, שהפך את
גל הפאסיבי, העצל והבעייתי לגל השקדן והרציני התחיל בלב חצר
בית הספר, כשהמורה לערבית אירית רצה לקראתי מנופפת בידה עם דפי
המבחן שלי וצורחת באושר בלתי נכבש: ''גל, קיבלת 100 במבחן
המחוזי !''.
כך אמרה וחיבקה אותי חיבוק חם ואוהב כאילו הייתי בנה שלה.
ובשבילה הדבר לא היה כל כך שונה, בשבילה הייתי התלמיד היחיד
במחוז הדרום שקיבל 100 במבחן המחוזי בערבית והיא הייתה המורה
היחידה במחוז שתלמידה קיבל את הציון הגבוה ביותר האפשרי. לאחר
החיבוק הגדול, הובילה אותי אירית לחדרה של המנהלת, רבקה
גולדנברג, שהכריזה באוזניי: ''אתה גאוות בית הספר !'', וטפחה
לי על השכם.
המחצית השנייה של כיתה ז' נראתה שונה לגמרי. המורים כולם חייכו
אליי בלבביות ושלחו לעברי מבטים גאים ובוטחים. כל מערך דעותיהם
הקדומות השתנה ועמו השתנה גם מערך הציפיות ממני. ואני לא
אכזבתי והחילותי שוקד על הלימודים בכל המקצועות ומפליא בציונים
גבוהים. את עיקר ההשקעה הקדשתי לשפה הערבית בניסיון לפרוע חוב
שלא ייפרע לעולם.

''ובנוגע למעשיהם של כל בני האדם, ובמיוחד של הנסיכים, שאצלם
אין ערכאה לערעורים, מביטים אל התוצאה''.                    
                         ניקולו מקיאוולי, 1513.

המבחן המחוזי בערבית העלה את קרני וזיכה אותי ביחס אוהד ומיוחד
שהיה חשוב לי לשמור עליו ולהמשיך להצדיק אותו. מעתה, הייתי
מסתגר בחדרי למשך ערבים שלמים שכל כולם הוקדשו ללימודים. מהר
מאוד מצאתי עצמי מחוץ למעגל האלימות בבית הספר, ומילאתי את
משבצת התלמיד העדין, השקט והחרוץ. את כיתה ח' סיימתי
בהצטיינות, ואת שיעורי האנגלית שלי קיבלתי מהמורה איה בהקבצה
א'. מאוחר יותר, בשנותיי בתיכון זכרתי חסד נעורים לערבית
והמשכתי ללמוד את השפה. השירות הצבאי שלי בחיל המודיעין נשען
כולו על ידיעותיי והתמחותי בערבית. המבחן המחוזי בערבית סלל לי
את הדרך למצויינות, לאמונה בעצמי, למסלול חיים אחר.
ישנו פתגם בערבית שאומר: ''ראס אילי מא פיהוש חיר, חלאל
קטעו'', כלומר - ראש שאין בו תועלת, מותר לכרות אותו. המשתמע
מן הפתגם הוא שמי שאינו יודע לחבל תחבולות, טוב מותו מחייו.
אני אוהב פתגמים, אוהב פתגמים בערבית, אוהב את השפה הערבית.
אהבה שנולדה בחטא.