הנה סימן מצחיק לאל תוותר. גם אם כתבתי פה ברבאק שלושה משפטים
שעוברים לי בראש ומוקאים על הדף ובראש עוברת המחשבה ווואי איזה
כיף אני כותבת סופסוף, מרימה מבט למעלה ומגלה שהקפס לוק עבד.
באסה.
מה שכתבתי ואונגלש לי היה שזה באסה שאני לא מצליחה למצוא תרגום
למילה ריורנס של  פיתלס. אני גם שומעת את זה עכשיו ברקע כי
אמרתי לניצן שאני מכירה אותם פחות או יותר וזכרתי שפעם נהניתי
לעצמי כששמעתי אותם. לפעמים אתה עוצר ואומר לעצמך- כן וואי אני
צריך לשמוע את זה לראות אם זה מדבר אליי.  אם אני מתחבר לזה.
אבל בתכלס למי יש זמן..
אני עכשיו מתפננת לי בבית כי זה יום שבת ורינת ותולי היחידות
שיש לי עוד סבלנות אליהן סוגרות שבת. חבל שלי דתייה. בא לי
לנסוע אליה כבר רק חבל שיש את החוק הזה של הביטוח. אבל לא
נורא, אני לא מתלוננת. יש לי דברים אחרים לעשות כמו לכתוב
סופסוף שזה לא מובן מאליו. כבר אין לי כח ואני לא סומכת על
המחשב שלי שישמור את זה כי הוא בטח יתקלקל או יעשה את זה בצורה
מקורית כמו המחשב הקודם- יישרף וייקח דברים שחשובים לי  יחד
איתו. ולמי יש כסף לתקן אותו בכלל? צריך להסתדר עם מה שיש.
בקטנה.
המחשבות יישארו איתי.
אני אוהב את מה שאוהב, אמשיך לא לאהוב את מה שאני לא אוהבת,
והמוזיקה.. יהיה בסדר, נקנה דיסקים. אם יהיה כסף.

איזה אומץ זה לכתוב ספר. לא לכתוב מחשבות להקיא דמיונות, אלא
לכתוב ספר- להמציא סיפור על דמות, עם רקע, עם סיפור חיים, עם
קונפליקט כלשהו, עם דילמה, עם משהו מעניין שהולך איתו- או לא
מעניין, ולכתוב את זה.
מעניין איך לומדים לכתוב ספר. יש כאלה שהולכים ללמוד את זה.
אבל אני מבסוטה רק מלכתוב. זה רע? אני צריכה ללמוד משהו.?
כיף לי לא לחשוב לפני, פשוט לכתוב, כמו טיפול, לבוא למטפלת,
לסגור את הדלת, ללבוש בדיוק כמו שהיית רוצה שהמטפלת תתפוס
אותך, כי היא כבר ראתה כמה טיפוסים אז היא בטח יודעת לתייג
אותם כבר לפי הלבוש, אין מה לעשות, התרגלה לעבודה שלה. קיצר אז
זה כמו להגיע, לסגור את הדלת, להתחיל לדבר להרגיש לעבד ולחשוב
הלאה.
אז הנה אני חושבת שהלאה... אני רוצה לכתוב ספר. להפוך את זה
לכיוון אחד? זתומרת, לכתוב ספר זה בעצם לא רק לכתוב את הספר.
אתה תרצה לחקור, להעשיר את עצמך, להיות עם תפיסה כזאת של
סופרים על העולם, זה יעשה אותך חכם. אני לא מדברת עליך אני
מדברת עליי. זה מתיימר לרצות לכתוב ספר?... אולי אני אהיה
סופרת, סתם מישהי שכתבה סיפור שרצתה לכתוב אותו. כמו שאני
קצינה שסתם רציתי להיות. כלומר, רציתי בטבעיות- לעשות יותר,
לדבר יותר, להשפיע יותר ועוד איזה תחום מתיימר בחרתי לי..
חינוך.
להתיימר זו מילה שכבר פלצנים אימצו כדי לא להישמע פלצנים,
שיראו שהם מחוברים לעם סו קולד.
טוב נו.. אחלה מוזיקה החבר שלי אוהב. הלוואי שיהיה לי כבר זמן
איכות טוב ככה של שנינו ביחד, עם עוד אנשים, לא אכפת לי, העיקר
הוא אני, מוזיקה ובלגן. כיף, לעוף לצרוח בלי ששומעים כי
הווליום עולה עלינו. אני רוצה שיהיה לו טוב. לא חשבתי שכ"כ
הרבה מהאושר שלנו תלוי בכמה כסף יש לנו..
כשיהיה לי כסף אני מרגישה כאילו אני חייבת לעשות לו יותר טוב
ממה שעכשיו אני יכולה לאפשר. אני יכולה להישמע מגזימה, אבל זה
רק מכמה שבא לי לעשות לו טוב, ממקום כ"כ עמוק....
איזה מוסיקה... חופרת חופרת אבל מגיעה לעומק שלך...
איזה עיניים יש לו לבחור שלי.. איזה שפתיים מתוקות שבאות
ואומרות לך מה שאת, אני אוהב. מה שאת אומרת אני אוהב, מה שאת
חושבת, אני אוהב. מה שאת אני אוהב, פשוט ככה. זה לא כ"כ פשוט.
לא כל אחד הצליח להגיד לי את זה גם כשהוא לא אמר לי את זה.

---
02:28. לפני העיתון של מחר. לפני הקפה של מחר. לפני הזריחה של
מחר. לפני סדר העדיפויות והמשימות של מחר. לפני הטלפון הראשון
שאעיר אותך בבוקר.
לפני הרכבת. לפני צחצוח השיניים שאעשה לפני שאלך לישון.
אני חושבת עליך, יושבת וכותבת, אחרי שלבשתי פיג'מה ולבשתי את
החולצה שהיא שלך בעצם. חושבת עליך, נעשית עצובה. עצובה לראות
שהאדם שגורם לי להיות כ"כ מאושרת, לא מאושר בעצמו. דברים
מעיקים עליו, יושבים עליו ואם הוא לא יכיל אותם, הכל יתפרק.
ככה הוא אומר. ואני מאמינה לו. כ"כ רוצה שיהיה לו טוב. רק
חושבת על החיבוק שאתן לו מחר והוא יהיה מכל הלב. אולי גם אכתוב
לו משהו קטן. איך מסבירים למישהו כמה הוא חשוב לך בלי להישמע
לא הגיונית. צריך לחיות, לזכור שהחיים טובים ושלא היינו
מחזיקים מעמד בכלל אם לא היו לנו דברים טובים ליהנות מהם.
לזרום.... ולאהוב.