עולה לעמדה, מכניס מחסנית, דורך, מעביר לאוטומט.
צרור מחריד אוזנים.
דם, הרבה דם. אפוד מלא בדם.
ומה חושב לו החייל, הטירון, בעמדה ליד, 4 חודשים בצבא, כשהוא
מבין שהחבר שלו התאבד?

יושבים בסלון, רואים טלוויזיה, דפיקה בדלת, קצינים בפתח.
אין צורך במילים.
ואיך מרגישים להם ההורים, הצעירים, 4 חודשים ללא הילד שלהם,
כשהם מבינים שהבן שלהם התאבד?

יושבת בשטח, עם חיילים, צלצול טלפון, בשורה.
ואי אפשר להבין.
ואיך מרגישה המפקדת, הילדה, 4 חודשים של השפעה, כשהיא מבינה
שחייל שלה התאבד?

והוא ילד, תינוק, טירון, שבשנייה אחת לקח לאנשים חיים.
כי איך הוא יחייה והם יחיו והיא תחייה, בידיעה שהוא - מת.

נשכבת במיטה, לבד, מריצה מחשבות, פחדים.
מתפללת שלא יקרה כלום לאנשים שסובבים אותי.
אז איך אני אמורה להרגיש, שנייה לפני שאני מתחילה לפקד, שחייל,
ילד, לקח לעצמו את החיים?

28.7.08
זה עבר,
זה נגמר,
לתמיד, אולי
מעגל שנסגר
ונשארת חי...