ישבנו שנינו מתחת לעץ.
אף-פעם לא טעמתי פירות כאלה, אכלתי אולי חמש עשרה ברצף. הוא
ליטף אותי ואמר ששברתי את השיא שלו באכילת תאנים, ואז סיפר לי
איך פעם אחת כשהם היו צעירים, הוא ומנדי עצרו כל שתי דקות
לעשות קקי בשיחים, ושעד היום הוא בטוח שהוא שלשל חלק מהקיבה
שלו החוצה. צחקנו יחד. זה היה אמצע אוגוסט, השמש הייתה עדיין
בשמיים, מתכוננת לשקוע, הצהוב שלה היה פחות בוהק ורוח נעימה
נשבה ונשפה. "אין כמו בריזה של דמדומים" אמר ונאנח בכבדות.
בחיים לא ראיתי ככה את אבא, כל-כך מקרוב, השעה הזאת שלפני
השקיעה כאילו חשפה בו כל פרט, גומה, נמש וקמט. הכל פתאום נראה
אמיתי ואיתי שם באמת, כאילו לרגע הוסרה איזו מסכה שהייתה שם
תמיד. לאחר כמה שניות של שתיקה הוא פתח את תיק הגב שסחב איתו
כל הדרך, זה שהוא לוקח תמיד לסידורים, ושלף ממנו גזיה כתומה,
פינג'אן קטן מנחושת זהובה, ושתי כוסות קטנות מזכוכית עם
עיטורים. כיחכח לרגע בגרונו, הביט עמוק לתוך עיני ואמר בטון
גאה "מהיום אתה גבר" זיק של חיוך ניצת בפניו, "וגבר אמיתי,
שותה קפה שחור". חייכתי חזרה, ונזכרתי בטעם המר של הנס שאמא
שותה כל בוקר, ביחס קבוע של שבע-שמיניות חלב ומים עם סוכרזית
אחת. "זה לא כמו הקפה של אמא", הרגיע, "זה טעם החיים" הייתי
מאושר.
הטקס המורכב החל בהצבת הגזיה במיקום אסטרטגי שיהיה מוגן מרוח
וגם יאפשר גישה נוחה לתפעול, המשיך במילוי מים דייקני, הבערת
הגזיה, הוספת התערובת בדיוק לקראת הרתיחה והסתיים בהרמות
והורדות קצובות של הפינג'אן לקצב ריקוד הקפה. "צריך להרגיש
אותו כדי שחס וחלילה לא יגלוש" אמר בטון שלו של הדברים
הרצינייים. "אפילו להפסיד   10-0 בכדורגל זה פחות משפיל".
לבסוף מזג באלגנטיות לכוסות, בלי סוכר כמובן "קפה צריך להיות
מר, כמו החיים" סיכם בחצי חיוך ואז שאל "אתה יודע איך יודעים
אם הקפה חזק מספיק?" חשבתי קצת "נראה לי שלפי המשקל של הכוס או
אולי הרעש שהוא עושה, ובכלל מאיפה לי לדעת אם אף-פעם לא טעמתי"
הוא צחקק, אמר שאני צודק. ואז הרים כוס אחת בזהירות עם שתי
אצבעות בלבד, החזיק אותה באוויר, בדיוק בינו לבין השמש, קרץ
עין אחת ואמר לי: "תזכור דבר אחד- אם אתה לא רואה את האור של
השמש דרך הקפה, סימן שהוא חזק מספיק" היישיר אלי מבט רציני
לוודא שאני מבין. הנפתי גם אני את הכוס בזהירות, קרצתי עין
וחייכתי אליו. לקחתי שלוק הססני, השתדלתי לא לירוק הכל כמו
שעשיתי עם האקמול המגעיל שאמא נתנה לי תמיד שהיה לי חום. בלעתי
כמו גבר והוספתי שיעול קל.
אבא טפח לי על הגב, והרגיע "זה פשוט טעם נרכש, אל תדאג" השאיר
את ידו מונחת על כתפי ביציבות. רציתי שהרגע לא יגמר, איכשהו
שהשמש לא תשקע אף-פעם ואפילו הקפה שבכוס ישאר חם לתמיד.