עד אותו יום האמנתי שיש באמת פיה של שוקולד.
הלכתי חזרה מהבי"ס דרך הקיצור שאני עושה תמיד, בדיוק שמונה
דקות ושלושים ותשע שניות זה לוקח לי, אלא אם השער של ברוך של
נעול ואז אני מטפס מעליו וזה מוסיף לי עוד שבע שניות. אני הולך
באותה דרך כבר שש שנים, מאז שיוסי אח שלי הגדול לקח אותי יד
ביד מהבית עד לכיתה א/2. אני לא מנסה אפילו לחפש דרך אחרת,
אולי קצרה יותר, כי הוא אח שלי הגדול והוא יודע הכי טוב מכולם.
כל שנה אני שם-לב שהזמן מתקצר, כי אני מגיע מהר יותר לבי"ס
וחוזר ממנו, אמא אומרת שזה בגלל שהרגליים שלי צומחות ונהיות
ארוכות יותר, שזה קצת מצחיק אותי. באותו יום שיחקנו מחניים
בהפסקה. בגלל שאני זורק מאוד חלש את הכדור, וגם לא יודע לתפוס
אותו כל-כך טוב, אז תמיד אומרים לי רק להיזהר שלא יפסילו אותי
ובוחרים אותי אחד לפני אחרון בכוחות. באותו יום במקרה הכדור
התגלגל לידי ובמקום לקפוץ מעליו כמו תמיד, הרמתי אותו וזרקתי,
הכי חזק שאני יכול, סתם ככה בלי לכוון, כי גם בזה אני לא כל-כך
טוב. דווקא מכל הילדים, הוא עף לאיציק השמן ישר למצח הגדול
שלו. כולם התפוצצו מצחוק, אבל אותי זה לא הצחיק בכלל, כי ידעתי
שאיציק השמן כועס עכשיו. שאר היום הוא ישב בפינה הקבועה שלו
ולא הוציא מילה, אפילו לא זרק כדורים מנייר על דנה כמו שהוא
עושה תמיד. היום היה עדיין ארוך ובכל סוף שיעור חיכיתי שמשהו
יקרה. הצלצול עשה לי צמרמורת כזאת, כמו מתי שנכנסים
לרופא-שיניים, ידעתי שמשהו לא טוב הולך לקרות, אז פשוט נשארתי
כל הפסקה בתוך הכיתה, עשיתי כאילו אני מכין שיעורים בחשבון
למרות שכבר מזמן סיימתי את כל החוברת. בצלצול של אחת וחמישה,
בסוף הלימודים אחרי השיעור של גילה המורה ללשון, ידעתי שזה
הולך לבוא. לקחתי את הילקוט, איציק כבר לא היה בפינה שלו,
נעלם. יצאתי מהכיתה, התחלתי ללכת לכיוון השער והשתדלתי לא
להסתכל יותר מדי אחורה, כדי שלא יראו שאני מפחד. כשירדתי
במדרגות הגדולות פתאום היה שקט ארוך, כזה שכאילו עוצר את הזמן
מלזוז. איך שהסתובבתי אחורה עפה לי שקית על המצח, בדיוק איפה
שפגעתי לו. "איציק בחיים לא יוצא פרייאר" אמר בטון מרוצה.
נרטבתי כולי וגם היה לי ריח של סבון ופיפי שמעורבבים ביחד, כמו
שיש תמיד במקלחת. כולם מסביב עמדו וצחקו, לפחות ארבעים ושניים
ילדים היו שם, ועד היום הצחוק שלהם תקוע לי בראש בגלל שהיה שקט
גדול לפניו.
הלכתי הבייתה רטוב ומסריח, מתאפק לא לבכות כל הדרך, כי יוסי
אמר לי שאם גבר בוכה, אז הוא יכול להפוך לבחורה. השער של ברוך
היה נעול, טפסתי וכשהייתי למעלה עם הרגל, נפל לי משהו מהכיס.
הסתכלתי למטה וראיתי שוקולד, זה שאני הכי אוהב, בעטיפה כתומה
עם נקודות לבנות. ניסיתי למצוא אותו בכל המכולות בשכונה ואפילו
אצל צורי שאמא אומרת שיש לו הכל, ולא הצלחתי. כתוב עליו מאחורה
בשפה שאני לא מכיר, ואין לנו בכלל אותיות כאלה במקלדת של
המחשב. אמא אומרת שזה מהארץ של הפיות, ושלכל ילד יש פיה מיוחדת
משלו. לי יש את הפיה של השוקולד, שכל הזמן מחביאה לי שוקולדים
בכל מיני מקומות, אני מזהה אותו לפי הכתב של הפיות. ותמיד אני
שמח שהוא פתאום מופיע, כי זה שוקולד של קסם שיודע לבוא בדיוק
מתי שאני עצוב או כועס. וזה גם נורא כיף כי זה הפתעה, לא כמו
הסנדוויץ' שאמא מכינה לי לבית-ספר שאני יודע בדיוק באיזה
ריצ'רץ' הוא יהיה בתיק, ובדיוק איזה גבינה היא תמרח בפנים וכמה
זיתים יהיו בתוכו, כי זה הכי בריא.
לקח לי יותר זמן להגיע הביתה, כי עצרתי לאכול את השוקולד, ואז
כבר עבר לי החשק לבכות. אמא אומרת שלפי הבגדים של הבן-אדם אפשר
לדעת בדיוק איפה הוא היה ומה הוא עשה, אז החלטתי שאני אגיע מהר
לפני שהיא חוזרת מהעבודה ואחליף לבגדים נקיים, כאילו כלום לא
קרה. דווקא אז נגמרו לי החולצות בית-ספר הנקיות בארון, ונשארו
לי עוד 13 דקות עד שאמא חוזרת מהמספרה, כי כל יום ראשון היא
עושה תסרוקת לכבוד השבוע החדש וגם לכבוד רפי, זה שמביא לנו את
הדואר. לקחתי כסא כדי להגיע לחבל שהבגדים מתייבשים עליו ופתאום
ראיתי דלת קטנה, גבוה מעל החלון של הכביסה. ישר פתחתי אותה כי
אני אוהב לגלות דברים חדשים. בפנים הייתה קופסא גדולה, מרובעת,
עם הכתב של הפיות עליה. התרגשתי נורא וגם קצת פחדתי שזה שם.
הקופסא הייתה רחוקה לי, אז עמדתי על הקצות של האצבעות, נמתחתי
הכי חזק שלי והצלחתי לתת לה מכה. הקופסא נפלה לי ישר לידיים,
אבל בגלל שאני לא יודע לתפוס כל-כך טוב, היא נפלה לרצפה
ונשברה. מלא מלא שוקולדים היו מפוזרים בין הזכוכיות, כל צבע
הזכיר לי פעם אחרת כשהייתי עצוב, או שמח, או כועס, או מופתע.
כל הצבעים התערבבו לי בתוך הבטן, האדום עם הפסים, הירוק עם
המשולשים ואפילו הצהוב המנוקד שלא כל-כך אהבתי. פתאום הרגשתי
קצת מוזר, אז רצתי לשירותים כי זה מה שאמורים לעשות שמרגישים
ככה, אבל באמצע הדרך עצרתי, והכל יצא לי החוצה מהפה ליד העציץ
החדש של אמא.