לפתע הבחין בצללית מרובעת בעומק הוואדי, הוא צמצם את עיניו כמו
שעשה תמיד כשהתאמץ או חשב, זה נראה כמו בית. לא ייתכן חשב
לעצמו, אני חייב לבדוק את זה החליט, הוא הרגיש שיש שם משהו
מיוחד, אולי אפילו ימצא שם כמה תשובות, תמיד חיפש תשובות.
הוא נעמד על רגליו והחל לצעוד כלפי מטה, לכיוון הנחל. בודק
היטב היכן הוא מניח את כף רגלו, ובוחן את תוואי השטח כדי ליצור
נתיב בראשו. מאגף תלולית מימין, מדלג מעל נקיק צר שנפער באדמה,
מעולם לא היה יותר בטוח בעצמו, הוא הרגיש את זה. הישועה שחיפש,
המשהו הזה שיגיע ויסחוף אותו למקומות חדשים. תמיד אמרו לו שהוא
כבד, ומדבר יותר מדי במקום לעשות, אז הנה, עכשיו הוא מוכיח
לכולם. ככל שהתקרב אל הבית, הלם ליבו בקצב מהיר יותר, הדמיון
שלו הציף את כל העמק. אולי זה עד מדינה שמסתתר בזהות בדויה, או
איזה מפורסם שמתחמק מצלמים, או בכלל רופא-שיניים שעשה למישהו
סתימה לא טובה. מקהלת כלבים החלה לנבוח כשהתקרב לשער הכניסה,
הוא נעצר, סרק את החצר במבטו, והחל לפסוע על שביל לבנים צהובות
שהוביל אל הדלת. לאחר שני צלצולים בפעמון ונקישה מהוסה, החליט
לשוב על עקבותיו. עדיין מוקדם חשב בליבו, אם יהיה לי מזל אתפוס
את האוטובוס האחרון לתחנה-המרכזית. בעוד רגלו הימנית החלה
להסתובב על צירה, הדלת נפתחה. מולו ניצב גבר לבוש בגופיה, פחות
או יותר בגיל-העמידה לפי הערכתו, מרכיב משקפי ראייה ושערו
מלבין מעט בצדעיו. הוא נשם לרווחה, זה רק בן-אדם ציין בפני
עצמו. יש איזו בעיה? שאל האיש שמולו בחוסר-נחת. הוא הסביר
בגמגום שהוא פשוט טייל באזור וכשראה את הבית הבודד, הרגיש צורך
עז לבדוק מה פשרו, וכדרך-אגב ציין שגם קצת מים לא יזיקו לו.
בעל הבית נשאר עומד בפתח, בוחן במבט-פוליגרפי את הטיפוס המוזר
שנקרה אל ביתו. כעבור מספר שניות השיב כי ישנו ברז השקייה
בחצר, אתה יכול למלא שם את הבקבוקים שלך. בהנחה שאתה באמת
מטייל, הוסיף בחשדנות. בטח, תודה, יופי, השיב במהירות ומיהר
לעבר הברז להוכיח את חפותו ולהרוות את צמאונו. לאחר שמילא, גמע
ומילא שוב את הבקבוק, שב לעבר הבית. תראה, אמר לו בעל-הבית, יש
לי פה ארבעה כלבים בפנים, שניים מהם כלבי-תקיפה, ואחד כלב-ציד
שרק מחכים לסימן ממני, אז אם יש לך כל מיני מזימות, כדאי שתשכח
מהן ומהר. ומה עם הרביעי? שאל. איזה רביעי? על מה אתה מדבר?
הכלב, השיב, אמרת שיש ארבעה. אה, הוא סתם פודל. טוב, יש עוד
משהו שאתה צריך, או שאני יכול לחזור פנימה? שאל בקוצר-רוח. שמע
חבר, אל תדאג, אני לא מתכנן שום-דבר, פשוט ראיתי את הבית שלך
מרחוק ופתאום היו לי כמה שאלות. כמו למשל מה אתה עושה פה? איך
הגעת לכאן בכלל? יש לך משפחה? במה אתה עובד? איפה טיילת בעולם?
יש פה חשמל? איך קוראים לפודל?
בעל-הבית צעד לאחור, שאף עמוקות וחזר אל הסף. תגיד לי, אתה לא
במקרה עוד אחד מהכתבים המחורבנים שהרשות שולחת נכון? הניד ראשו
לשלילה. טוב, אז כנראה שאתה באמת קצת קוקו, אבל אם אתה באמת
מתעקש לדעת אז התשובה לכל התשובה לכל השאלות שלך מאוד פשוטה -
סתם. מה זאת אומרת? שאל בפליאה תהומית. זה פשוט מאוד חזר על
דבריו, אין סיבה, או משמעות או אידיאולוגיה, סתם ככה. כשהיינו
צעירים, אשתי ואני חיפשנו דירה בעיר הקרובה ורק את השטח הזה
כאן יכלנו להרשות לעצמנו, פשוט נפל עלינו משמיים. אם אתה מחפש
כאן משהו נסתר, מצטער לאכזב אותך חבר, אנחנו אנשים רגילים. הוא
ליקט את שבבי החלום וסירב לוותר, אבל בכל-זאת, אמר, דווקא כאן,
מבודד מהכל, כל-כך מנוכר, מנותק. סלח לי על השאלה אבל ילדים יש
לכם?
קצת יותר מחצי ענה בחיוך. ידעתי חשב לעצמו, פסיכופט, בדיוק כמו
שדמיין. אשתי בחודש חמישי המשיך את דבריו, ילד ראשון שלנו,
יקראו לו דניאל, בעזרת-השם. אהה, עכשיו הבנתי, אתה אדם מאמין,
פסק וחייך בהקלה. בטח מאמין, השיב בעל-הבית, בידיים שלי, באשתי
היפה, ובכלבים שלי ששומרים עלי ממשוגעים ואפילו בפודל. תגיד,
ואיך אתם מסתדרים פה בלי חשמל? בכל-זאת זה לא חיים קלים.
בעל-הבית הניף את ידו כלפי חוץ והצביע מעבר לכתפו של הבחור
המוזר שניצב מולו, כמצייר קו דמיוני. הוא הפנה צווארו לאחור
והבחין בחוטי-חשמל ארוכים ושחורים שנמתחים לאורך העמק. והעיגול
הזה פה מימינך, נקרא ביוב אם תהית. לפחות אוכל, אתם מגדלים פה
נכון? ירקות אורגניים, קומפוסט וכל זה, אמר בייאוש. כן מתוקה,
השיב בעל-הבית לפלאפון, שלושה אחוז זה מצוין, רגע, שניה אחת.
טוב חביבי, תראה, אני חייב לחזור פנימה, המחצית השנייה מתחילה,
אם יש לך עוד שאלות, זה כרטיס הביקור שלי, היה נחמד מאוד,
להתראות. הוא הביט בחרדה בכרטיס-הביקור שבידו. אינסטלציה? צעק,
אפילו לא פסל או סופר, חוקר ציפורים, או איזה ממציא
משחקי-חשיבה?! מצטער חביבי, אבל בהצלחה בחיפושים. סגר אחריו את
הדלת. הוא החל לצעוד חזרה בראש מורכן.
ליד שער-הכניסה הונח פח-אשפה ירוק, הוא הרים את המכסה כדי
להשליך את כרטיס-הביקור, כשלפתע אורו עיניו. בין שאריות מזון
רקובות הבחין בפיסת-נייר לבנה עליה הודפס 'ויפאסנה' באותיות
גדולות. ידעתי! אמר לעצמו והחל לעלות, מקווה להגיע
לתחנה-המרכזית לפני שהשמש תשקע.