אומרים עליו שהוא נולד במעבדה בתוך מבחנה של עצמו, כזה הוא
היה. חלק הגדירו אותו כבלתי-יציב, אני פשוט הסתכלתי עליו כסערה
אמיתית. בתוכי רציתי להיות כזה, מלא תשוקה בוערת, פועל על
אימפולסים משתנים, אבל ידעתי שאני לא יותר מאגם שליו בין
הרים.
בתור כתב במדור המדעים המדויקים של עיתון האוניברסיטה הרגשתי
משיכה וסקרנות עזה אל הפרופסור שלנו, בעיקר כי הוא היה תעלומה
בעיני כולם. להפתעתי הפרופסור הסכים שאצטרף אליו למעבדה,
על-מנת שאוכל לסקר את הניסוי המהפכני החודשי שלו, "בתנאי
שתתנהג כמו מולקולת-פחמן" הפציר בי, או בשפת-העם פשוט לא
אפריע. הפעם הזו היה זה נסיון להבין את מהות הטעם, הפרופסור
פתח במחקר פורץ-גבולות בו הוא ניסה לבודד את האטום הבסיסי
שעושה את ההבדל בין ארבעת טעמי-היסוד שאותם אנו מכירים. ההשערה
של הפרופסור יוצאת-דופן בכך שהוא טוען כי הבסיס של כל הטעמים
הוא למעשה מר, אך במשך השנים סיגלנו לעצמנו יכולות לפרש את
הטעם בעוד צורות, למעשה בעזרת התפתחות הבלוטות שלנו
המוח-האנושי מצליח להערים על עצמו. "תאר לך שכל מה שהיית אוכל,
היה פשוט מר. איך אפשר לחיות ככה?!" הרים והוריד את משקפיו
בזריזות, "המין האנושי היה חדל מלהתקיים" בהה בנקודה בחלל החדר
וחזר לעיסוקיו. כבר כמה ימים שהוא לא עוזב את המעבדה, שאר
המרצים מכנים אותו "האובססיבי", לדעתי הוא מבטא מסירות שלהם
מעולם לא הייתה, ככה זה כשמשהו אמיתי חי בתוכך. "משפחה זה
מגבלה בשבילי" הפנה אצבע לעבר מזרן ליד ארון החומצות, "ומה אתה
אוכל?" שאלתי. "בוקר מעולם לא אכלתי, בצהריים מגיע שליח פיצה
עם זיתים בלי גבינה ורוטב שום בצד, ובערב שליח סיני מביא לי
עוף מוקפץ בלי בצל ורוטב טריאקי בצד" מחייך לעברי ואז מרצין.
"אהבה זה בסך-הכל כימיקל, זה רק עניין של זמן עד שפשוט ניקח
אותו כתוסף מזון אחרי הארוחת-בוקר" לפתע זינק אל המכתבה שלו,
שלף מחברת ושרבט בה במהרה "איפה הייתי?!" פנה לעברי כאובד
עצות, "בכל מקרה, אני מקבל את כל הצרכים שלי כאן בין החומרים.
כל אחד מהם הוא יישות נפרדת בעיני, האבץ הרגיש, הברום ההפכפך,
ההליום העצלן, ההלוגן הנפיץ, אני מוקף בחומרים נפלאים שכל אחד
מהם הוא אישיות שונה ואני בוחר למי לפנות בהתאם למצב-רוח שלי.
הרי זה בדיוק מה שעושים עם אנשים לא?!" המתין לתשובה. "אם
יורשה לי פרופסור, אנשים בחוץ אומרים שקצת ירדת מהפסים, שכל
החלקיקים והנוסחאות האלה קצת בילבלו אותך" התרסתי. "שמע ילדון,
כשהייתי צעיר יותר הייתי עסוק בלהקשיב. למבוגרים, לחכמים,
למנוסים, לשפויים ולרציניים, כל אותם אנשים שידעו בדיוק את
הכיוון והדרך הנכונים. לא השגתי כלום. תעבתי את האנשים האלה
ועוד יותר תעבתי את עצמי על זה שנתתי להם להסית אותי. מאז אני
עושה שני דברים: סותם אזניים והולך בדרך שלי" פסק בנחרצות.
הצבתי אותו בדיוק בנקודה שרציתי והמשכתי "אני דווקא חושב
שלשבור חוקים ומוסכמות זה מאוד פשוט" אמרתי לו. "אני מאמין
שהאתגר הגדול בחיים הוא דווקא להיות נורמלי, ובתוך הקופסא הזאת
לנסות לפרוץ את הגבולות". הפרופסור הביט בי בריכוז חולמני
וסינן לעברי "כבר מאוחר, אני עייף, תחזור מחר". יצאתי החוצה
מרוצה. בהחלט הוכחתי את יכולותיי העיתונאיות, הכתבה הזאת תהיה
פגז חשבתי לעצמי. למחרת בבוקר התייצבתי במעבדה באותה שעה
בדיוק. לאחר מספר נקישות שלא נענו, נכנסתי פנימה בהיסוס.
"פרופסור?" קראתי לחלל החדר. בפינה היו זרוקות קופסאות קרטון
חצי מלאות באוכל סיני, ועל המזרן ניצבה קופסת-עץ קטנה בצבע
אדום עם עיטורים פרחוניים. לא נראה זכר לפרופסור. התיישבתי לצד
הקופסא. הבטתי בה ולפתע הבחנתי בידית ברזל קטנה לצידה. סובבתי
את הידית לצלילי מנגינת ילדים עליזה שלא הכרתי, ובסופה ניתר
החוצה ליצן על קפיץ, צוחק ומתנועע לכל הכיוונים בלי הגיון.
קמתי, השארתי את הקופסא על המזרן, חייכתי לעבר הליצן שסרב לנוח
בקופסא שלו וסגרתי אחרי את הדלת.