נתחיל בעובדה: אני לא אוהב חמאה. לא על טוסט, לא במאפים, לא
בפירה ולא בכלל. לא טעים לי הדבר הזה. במסגרת ניתוק היחסים
הרשמי עם מוצרי החלב אי-שם בגיל 4 גם החמאה גושרה בטרנספר,
ונכללת כיום ברשימת אויבי האומה ביחד עם הגבינה הלבנה. אבל זו
רק ההקדמה. לצרכי אקספוזיציה שונים אציין גם שבבסיס צאלים,
שרוב ההתעסקות בו היא עם מילואימניקים, יש אחלה אספקה של
בשרים, פירות, מאפים וסתם דברים טובים.

הכל התחיל כשחזרתי הביתה יום אחד מהבסיס, ואמא שלי עבדה במטבח.
חשוב שתדעו: אמא שלי היא בשלנית מדופלמת, ואין דבר שהיא לא
יכולה להכין. הכל כולל הכל. בקיצור, אני מגיע הביתה תשוש מעוד
שבוע של לא לעשות כלום בבסיס, והנה ממלאים את נחיריי כבר
בכניסה לחצר ניחוחות של מאפה שמרים וקינמון, והמכונה בניב
המקומי סינרול, יען כי עשוי מקינמון וצורתו מגולגלת. נכנסתי
הביתה כולי מאושר, שהרי הגעתי למנוחה ולנחלה,
'מהקורה-מהעניינים-איךהיהשבוע', ואין מאפה שאני אוהב יותר
מסינרול (כלומר יש, אבל לא בגזרת העוגות הקטנות והמגניבות).
ואז באה הטעות הגורלית.

אה, לא היית צריכה להתאמץ, אנחנו מקבלים כל בוקר לבסיס

בחודש הראשון חייתי בבית על מים ומים. בקידוש של שישי זכיתי
לחתיכת חלה. אחר כך אפשר היה קצת מרק עוף מאבקה. ליום ההולדת
מאפין קטן, עם נר אחד, ובתחתית 'צ' מוקפת בעיגול, כדי שאזכור
איפה באמת עושים את המאפים הנהדרים (?) האלו. אלפי התנצלויות
לא עזרו, הבגידה נותרה כאות קין על מצחי, וכיוון שהלכתי בראש
מורכן בבית, אז אמא ראתה את האות הזה הרבה. המון. בלי הפסקה.
כולם ראו אותו, אבל אמא יותר מכולם.
חודשיים אחר כך נפרץ הסכר, והותר לי לאכול כשאר בני הבית.
אמנם, גם זה היה בהדרגה, קודם מזון חתולים, אחר כך בונזו
לכלבים מבוגרים (אין שם מה ללעוס, הכל רך ומגעיל), ורק אחר כך
אוכל של ממש. גם אחרי הרבה מאוד זמן, כשכבר אכלתי כמו כולם
ואפילו הכנתי אוכל (ויצא טעים ממש), חרפת החמאה לא נשכחה. פירה
עם חמאה כבר הרבה שנים לא אוכלים אצלנו (בעיקר כי זה לא טעים),
אבל קינמונים... כנראה שגם בקבר יפקדו אותי אותם ריחות נהדרים,
געגועים ממרחק של מי יודע כמה שנים, חרטה, ייסורים, וגעגועים
ממרחק של מי יודע כמה שנים. למושג 'טעם של פעם' יש משמעות
מיוחדת מאוד עבורי.