טלי היא סטודנטית לקולנוע בת 27 הלומדת באוניברסיטת בן גוריון
בבאר שבע. היא עובדת כמזכירה בלשכת הסנגוריה הציבורית בעיר.
בעבודה היא פגשה כל יום סוגים שונים של אנשים, אשר המכנה
המשותף לכולם הוא שאין ביכולתם לשכור עו"ד פרטי. טלי נהגה
לשוחח עימם וכך נחשפה לסיפורים אשר כבת למשפחה מבוססת ממיתר לא
הייתה מודעת להם מקרוב.
בעקבות החשיפה לסיפורים ששמעה, החליטה טלי שבסיום הלימודים
תתמקד בקולנוע תיעודי. היא האמינה שאם תחשוף את הסיפורים
לציבור הרחב, תוכל לעורר את תשומת ליבו של הציבור לבעיות רבות
הקיימות לתושבי הנגב ובכך תוכל להשפיע על החברה הישראלית
ולגייס אותה לעזרה לתושבי חבל ארץ הגדול במדינה.  

טלי הגיעה לחדר מיון בבי"ח סורוקה בבאר שבע כשהיא סובלת
מסחרחורות והקאות. היא הגיעה לבדה כיוון  שהתעקשה על כך שיואב
-  בן זוגה לחיים יישאר לשמור על הבית ולא ילווה אותה, בטענה
שמספר שבועות לפני כן כבר פרצו אליהם לדירה
.
"כואב לי", אמרה טלי לד"ר ברגר -  הרופאה שבדקה אותה בהגיעה
לחדר מיון בסורוקה - אך לא ידעה היכן בדיוק כואב לה. היא חשה
כאב בלתי נסבל. לא נקודתי, אלא כללי. לא כאב שגרתי, אלא משהו
שלא ניתן לתארו במילים.
"לא הצלחתי יותר לשאת את הכאב, הוא השתלט על כל חלק בגופי",
ניסתה טלי להסביר לד"ר ברגר את האירוע שבגינו נאלצה להגיע
לביה"ח. "הוא נמשך כבר חודשים, בעוצמה משתנה. לא ייחסתי לו
חשיבות רבה עד הלילה, ותמיד האמנתי שהוא יעבור עם הזמן איך
שבא. הוא נמצא איתי בעבודה, בלימודים, בבילויים וביחסי מין.
הכאב הזה משתק אותי" , המשיכה טלי בתיאורה את הכאב. "הוא הפך
לבלתי נסבל אתמול בלילה, חבר שלי חזר הביתה אחרי שבועיים שלא
התראינו", הדמעות חנקו את טלי. "התחבקנו, התנשקנו, אכלנו ארוחת
ערב. כאשר הגענו למיטה.... פשוט לא הצלחתי... הכול כאב. קמתי
מהמיטה, רצתי אל ארון תרופות ולקחתי... לקחתי חבילה שלמה של
משככי כאבים."
טלי כיסתה את ראשה בכרית ולא הפסיקה לבכות.
לאחר לקיחת בדיקות דם ושתן ושטיפת קיבה, החליטה ד"ר ברגר לאשפז
את טלי. הרופאה ניסתה לשכנע את טלי להיפגש עם פסיכיאטר תורן,
אך טלי סירבה בתוקף. היא טענה שהיא לא ניסתה לפגוע בעצמה, וכי
היא לא משוגעת. לאחר ניסיונות שכנוע רבים של ד"ר ברגר וסירובה
העקשני של טלי, נאלצה ד"ר ברגר לאיים שאם טלי לא תיענה להצעתה
לפגוש פסיכיאטר של ביה"ח, היא תאלץ לפעול על מנת לאשפזה נגד
רצונה  בבית חולים פסיכיאטרי. האיום של ד"ר ברגר ריכך את טלי
והיא הסכימה להיפגש עם פסיכיאטר אבל רק לאחר שתנוח. הרופאה
הסכימה, והן קבעו שלמחרת בבוקר יבוא לבקר אצלה ד"ר אשכנזי.
 
למחרת בבוקר טלי אכן נפגשה עם ד"ר אשכנזי - אחד הפסיכיאטרים של
סורוקה. טלי הייתה מאד ספקנית לגביו. היא אמרה לו שפסיכיאטרים
נועדו למשוגעים, ואילו היא סובלת מכאבים, ונטילת הכדורים נעשתה
כדי לשככם. מכיוון שהכאבים היו חזקים נורא, היא נאלצה  ליטול
כמות גדולה של משככים.
ד"ר אשכנזי הסביר לטלי שכדורים שהיא נטלה לא יוכלו לשכך את
כאבה, לא משנה כמה מהם היא תיטול. הוא הציע לה להתאשפז לזמן
קצר בבי"ח פסיכיאטרי על מנת שניתן יהיה לשלוט בעוצמתו של הכאב
ותוך כדי גם לטפל בו . הוא הסביר לה שכמו שיש טיפולים בכאבים
פיזיים, כך ישנם גם טיפולים בכאבים נפשיים.
באותו רגע טלי איבדה את שלוותה. היא החלה לטעון שאין לה שום
כאבים נפשיים. "אני לא משוגעת!!!" הטיחה בפניו של הפסיכיאטר
בבכי מר וגירשה אותו מהחדר. נהר של דמעות זרם מעיניה ושטף את
לחייה.
לאחר שגירשה את ד"ר אשכנזי, טלי לקחה את התיק עימו הגיעה וברחה
מביה"ח. היא לא ידעה לאן תלך. היא פחדה לחזור הביתה, כי לא
ידעה איך יואב יגיב. לנסוע להורים במיתר לא בא בחשבון, כי
ההורים יחלו לחשוד שמשהו אינו כסדרו, מפני שהיא מבקרת אצלם רק
בסופי שבוע. מכיוון שלא ידעה לאן מועדות פניה, החלה לשוטט
בפאתי באר שבע. באותו היום לא חזרה טלי כלל לביתה.
לאחר שלא ענתה לו לטלפונים מאז שפנתה למיון בסורוקה, פנה יואב
בשעות הערב למשטרה.  השוטרים החלו מצידם בחיפושים. החיפושים
הניבו פרי תוך מספר שעות. טלי נמצאה ישנה בחולות סמוך לכניסה
לבאר שבע. השוטרים ניסו להעיר אותה ולהביאה הביתה. אך היא לא
התעוררה. היא הפסידה במלחמה מול הכאב.
חלום אחד הגשימה טלי במותה, היא הייתה שותפה לסרט תיעודי - סרט
תיעודי הנעשה על חייה ועל מותה.