שונה, אבל גם בו יש ניצני מרדנות וגם בו יש תשוקות חסרות
תקווה, ותום עידן התמימות.

זה היה ערב נעים,
הוא בא לאסוף אותי.
הלכנו אליו ובליבי ידעתי שזה יהיה היום, וראשי היה מלא חששות.
הוא נתן לי לשתות ואני שתיתי ושתיתי עוד ועוד ונסחפתי. אני לא
יודעת לשתות אז השתכרתי.
כל כך רציתי אותו והתשוקה שרפה את גופי.
אבל לא כך ולא עכשיו ולכן נבהלתי כשהשליטה ברחה ממני וכשלאט
לאט כל גופי הפך כבד והתנועות איטיות.
הוא נגע בי, שונה מהרגיל וגופו נצמד אלי בתשוקה כואבת. יכולתי
לראות משתי עיניו את מה שעתיד היה לעשות.
פתאום נפלתי, רגליי התקילו אותי לראשונה בחיי והוא עלה מעלי
והכניס את ידיו מתחת לחולצתי.
הוא נגע בי בגסות שלא הכרתי ופרצופו היה שונה.
הוא הכאיב לי אבל לא הרגשתי כלום. לא תשוקה, לא רצון, לא פחד
ולא אהבה.
אחרי כמה זמן התעוררתי והיינו בחדרו, גופי היה עירום.
בהתחלה לא הבנתי למה הכל זז בפראות ולמה ראשי נחבט בקיר.
פקחתי את עיניי וראיתי אותו, הוא חדר לתוכי והחזיק אותי שלא
אזוז. זה כאב ולראשונה הרגשתי.
צרחתי מכאב ומתחושת אובדן והוא לא שם לב, אלא רק המשיך
במעשיו.
ניסיתי לצאת מאחיזתו אבל הוא הכה אותי וחדר אלי באקסטזה מטורפת
עד שגופי איבד תחושה ושוב איבדתי את הכרתי.
כשהתעוררתי כבר היה בוקר ראשי היה סחרחר עלי וכל גופי כאב.
הסתכלתי מסביבי ובהתחלה לא זכרתי כלום ולאט לאט זכרונות היום
שעבר שבו והציפו אותי.
התיישרתי והסתכלתי מסביבי, הייתי בתוך סמטה נטושה, עירומה
ומלוכלכת.
על גופי ניקרו הסימנים של מעשי אמש ובליבי חורים נפערו.
הסתכלתי לשמים הכחולים ובכיתי מתוך הכאב הגדול שהיה בנפשי. לא
רק על חילול גופי אלא גם על טיפשותי ותמימותי שנעלמה.
איך הוא הוליך אותי שולל, איך הוא לקח את ליבי ומחץ אותו בין
שתי ידיו.
נשארתי שם שעה ארוכה
מובכת, מושפלת, מלוכלכת, ושבורה. בסופו של דבר קמתי והתחלתי
ללכת חזרה הביתה.
לא היה אף אחד בבית,
לא היה מי שיראה את חרפתי
אז נכנסתי מהר להתקלח כי תחושת הגועל שהציפה אותי היתה קשה
מנשוא.
יצאתי מהמקלחת והסתכלתי במראה בגופי העירום.
הוא היה נראה נורא, כבר לא תמים וזך, כבר לא נקי.
ראיתי את הסכין שניצבה על הארונית כמחכה ולקחתי אותה. ידיי
אחזו בה בכוח ופרקי אצבעותיי הלבינו.
הכעס התפשט בכולי וזיהם את נשמתי עד שלא נותר דבר ממה שהייתי.
לקחתי את הסכין והתחלתי לחתוך, כל חתך סימן כאב אחר.
חתכתי את פניי, את ידיי וחתכתי את שדיי שכבר לא היו מושלמים.
קרעתי מעצמי כל יופי וכל זכר לאדם שהייתי.
כשהורי חזרו כבר לא הייתי בבית
וגם מכתב לא היה, הם רק ראו את הדם הרב שהשארתי
הם ראו את הבגדים המלוכלכים על הרצפה והבינו שלא נשאר עוד דבר
לעשות, הם הבינו שכבר לא נשאר כלום ובכו בשקט על ילדתם האבודה.