חשבתי לעצמי שלעולם אין משמעות, שלחיים אין קיום, שבמקום לחיות
צריך למות, אבל משהו מאד אגואיסטי בי לחש, למה דווקא אתה?
לא הייתה לי תשובה ולא היה לי כח לחפש את עצמי, אז התעלמתי
מהקול הפנימי ויריתי בעצמי בשירותים של המחלקה.

איך שנפטרתי הצטערתי, במקום לשמוח שנפטרתי מהעולם חסר המשמעות
התחלתי להרגיש געגועים, מלמעלה המדינה באמת נראית קטנה ורציתי
לחזור להגן עליה.

אחרי יומיים הייתה ההלוויה שלי, פתאום גיליתי שהרבה אנשים אהבו
אותי, אבל הכי הפתיע אותי היה לראות שם את גילי, הילדה שאהבתי
עוד מכיתה ה'.

הרגשתי עצב מתפשט במה שנשאר ממני, בא לי לבכות ולא יצאו לי
דמעות, ככל שגבר העצב יותר התרחקתי מהארץ ויותר התקרבתי
לשמיים, או שמא היה זה רק מימד אחר.

אחרי כמה זמן לא ברור, נאספו סביבי כל מיני דמויות, הם לא אהבו
את זה שהתאבדתי, לא היה לי מה להגיד להם, אמרתי להם שלא מצאתי
משמעות שלא רציתי יותר לחיות, שהמפקד התייחס אליי חרא, שהצבא
מוחק אנשים ועוד כהנה וכהנה.

הם לא התרשמו, הם אמרו לי "על דרך התורה שמעת?, מצוות?
אלוהים?" ודחקו בי לענות.
אמרתי להם ששמעתי משהו על אלוהים ומצוות אבל זה מעולם לא דיבר
אליי, בקטע הזה הם איבדו סבלנות, הם אמרו לי ש"לגן עדן כבר לא
תגיע ובתור עונש תחזור למטה בתור דוס, תלבש שחורים ותלמד תורה,
תהיה לך אישה עם פיאה ושבעה ילדים, תאמין באלוהים ותקיים
מצוות.

ניסיתי לצעוק, ניסיתי למחות, הסירוב שלי הדהד כל הדרך למטה:
לאאאאאאאאאאאא...


קוראים לי עכשיו רחמים, רחמים כץ, יעני כהן צדק, יש לי אישה
מכוערת פחד, לבנה מחוסר שיזוף עם שדיים גדולים.
יש לי ארבעה בנים ושלוש בנות, הגדולה נראית לא רע אפילו כוסית,
כל השאר דומות לאמא, שלא נדע.
אני נראיתי לא רע, יותר גבוה ממה שהייתי קודם אבל עם זקן וכובע
שחור גדול וריח מסריח מהגוף, תוצר של זיעה מצטברת ואותם בגדים
כבר שבוע.

דקה אחרי שניסיתי לקיים פרו ורבו עם מטילדה אשתי הבנתי שעם כל
הכבוד לדמויות שבשמיים לי כרגע יש יעוד אחר.
נסעתי חזרה לכפר-סבא, לקח שעה בגלל הפקקים וגם בגלל שיש לי
עכשיו טנדר שחי על ניסים.
הגעתי לרחוב התאנה 5, היא ישבה שם על ספסל קוראת ספר.
"גילי", אמרתי, "אני אוהב אותך, אני אוהב אותך עוד מכיתה ה'".
גילי בהתה בי לא מבינה, "סליחה?", היא אמרה לי, "אני מכירה
אותך?"

חזרתי הביתה מבויש, ארוחת הערב כבר הייתה מוכנה על השולחן,
כולם חיכו עד שאני טעמתי מהאוכל ורק אחר כך התחילו לאכול ומי
שסיים לא העז לקום עד שקמתי.
דווקא נראה לי נחמד לאכול ארוחה משפחתית ושכולם מכבדים אותי.
אבל רציתי את גילי, גילי שישבה על הספסל, גילי שבכתה כשמתתי,
גילי היפה.


"רחמים לאן?", שאלה מטילדה בקולה המעצבן כרגיל, "מטילדה יקירה,
זו לא אשמתך, את תמיד היית טובה אליי, הנה כל חסכונותיי אני
אולי אשוב בזמן מאוחר יותר".
"רחמים! אסור לך ללכת! זה בניגוד לתורה, אתה ממרה את פי
האלוהים!".
"מטילדה, יש דברים שלפעמים חשובים יותר מלציית לאלוהים",
מטילדה סטרה לעצמה כלא מאמינה, "מה? מה יותר חשוב?",
"אהבה...", עניתי בדרמטיות, "אני אוהבת אותך", אמרה לי מטילדה
ברוך, "ילדיך אוהבים אותך, השכנים אוהבים אותך, ואם תיתן לו
סיכוי גם אלוהים יאהב אותך".

נעמדתי במקום, בפעם הראשונה בחיי, כולל השניים, הייתי בדילמה,
מה שנראה ברור דקה קודם היה עכשיו מעורפל, עברו רק שלושה
שבועות של דוסיות וכבר אני לא בטוח שאני רוצה לחיות אחרת, מה
לעשות? מה לעשות?

שכבתי עם מטילדה באותו ערב והפעם מאהבה, זו הייתה כמעט חוויה
מיסטית, מטילדה נראתה באור שונה הפעם, באור יפה, פתאום הפנים
שלה הפכו לפנים של גילי ופתאום חזרו להיות פניה של מטילדה.
היא העריצה אותי, ואני הערצתי אותה על זה שאחרי שבע לידות היא
עדיין נהנית מזה שאני מקפיץ לה את השדיים הגדולים שלה כשהיא
שוכבת מעליי.