חשבי את המחשבות שלך. רק את המחשבות שלך. רק מחשבות שנבטו
בתוכך, על אדמתך. אל תתפתי לקחת לך ולו קומץ ממחשבותיהם של
אחרים. זרות הן לך, דפנותיהן קשות ותכולתן אפר. כמחשבותייך על
אדמתו של אחר. לפעמים, אם טיב האדמה דומה, מחשבה זרה, טרייה,
של אחר - מוצאת דרכה אל אדמתך ונובטת בה, בוראת חיים. מבקעת בך
בועות אבן שמלאות יהלומים קטנים קלי משקל, שמרחפים מעט ומיד
נפוצים עם הרוח.
נצרי את המחשבות שלך. רק את המחשבות שלך. לא, לא. הרי אין
לנצור מחשבות, זהו אינו טבען. מחשבות צריכות לנבוט וללבלב,
להרמס, להצמיח גבעולים חדשים לא מוכרים, וסופן שירחפו שיכורות
בחלל האוויר, מתנדנדות לכאן ולכאן, תלויות על ענן.
לא, מחשבות אינן צריכות להשמר כנצר בקופסא מלוטשת של זכוכית.
מחשבות צריכות להמצא בגבהים, להנשא לכל עבר על ידי משבי רוח
מזדמנים. מחשבות אינן צריכות להיות ברזל ועוז, בזלת יצוקה או
תפארה. מחשבות צריכות להיות פקעות רכות, עגלגלות, זעירות למראה
וקלות כנוצה. אפילו המחשבה המחרידה הכבדה והמתישה מכולן.
כל מחשבה צריכה לדעת לחלוף. כל מחשבה צריכה לדעת להעמיק שורשיה
באדמה, להצמיח גבעולים חדשים. כל מחשבה צריכה לדעת להפוך עורה,
להתכער, להנמק. כל מחשבה צריכה לא לפחד לאבד עצמה לדעת. כל
מחשבה צריכה לדעת להתמזג באחרות. כל מחשבה צריכה לדעת להיות,
עד תם.
אל תתפתי למצוא מפלט שקרי בססמאות, בקלישאות בנוסחאות מן המוכן
שכה רבים מאווים להאכיל בהם אותך, בכפית זהב נוצצת. העולם שורץ
שקרים בדמות מילים יפות, נורמות, אידאולוגיות בזויות. משחרים
לטרף, הם אורבים לך בכל פינת רחוב. מחכים לרגע בו יגבר עלייך
הרעב ובטירופך תביאי אותם אל פיך. שקרים רבים, רבים מספור,
מתהלכים כאן, בין תילי הכאוס הזה. כל כך יפים הם, לעיתים, אור
ויקרה. עוטי זהב ומשי, שולחים אלייך מבטים מאנפפים, מחייכים
בתמימות. כל כך קל לפול ברשתם, להשתעבד להם. כל כך קל. קשה
להתכדרר, קשה באמת, לחשוב. לחוש, אולי, את פעימות הלב של העולם
הזה. לכרות את מחשבותייך מאדמתך שלך ולא להסתפק במחשבות תפלות,
מתפוררות, שטבען מפוקפק וריחן עבש, שהגיעו מארץ זרה. קשה,
ומחוגיו האפורים של העולם הזה דוחקים בך, מהרי, אין זמן לשגות
בדמיונות. אין זמן להרהר על כל פסיק ותו כפי היית משתוקקת
לעשות. אין זמן להפוך כל כפתור על עשרת צדדיו ולצפות בו סורג
לעצמו סוודר עבה. אין זמן לחלום, להרהר בדברים, לגעת, להיות.
יש כל כך הרבה להספיק. מטלות רבות נערמות על כתפייך, מכופפות
את גבך, ועינייך נעוצות ברצפה. ושלא תשכחי להיות כמו כולם.
ושלא תשכחי לעשות רק מה שצריך ומותר וראוי. כמה בזוי.
אבל את, מחייכת. כי יש לך עט ודף. וכאן, בינות נייר מקומט ודיו
שחורה, את יכולה להיות כל מה שאת. הגבולות כולם נופלים והחומות
כולן קורסות. את צוללת אל מקום זר, לא מוכר, מסוכן. הבית שלך,
ממנו באמת. סבך מופלא, נוראי. משתרך לעומקך, לעולם לא מניח לך.
הוא שלך. הדבר היחיד שאי פעם יהיה רכושך.