.לכל האנשים יש צבא.
גם אם זה לא נראה ככה (אפילו להם).
תמיד יש מישהו, גם אם הוא רחוק, שיציל אותך בסוף.
לפעמים זה מישהו שאתה לא מצפה, מישהו שלא ידעת שתפנה אליו
בכלל. איכשהוא ברגע האמת הוא שם.
ואני ציפיתי ממך לכל כך הרבה.
אתה אמרת שליותר מידי.

אני לא כועסת יותר. הלוואי שהייתי.
אז אולי הייתי מתפרצת עליך, גורמת לך להרגיש רע, מכריחה אותך
דרך מניפולציות לבקש סליחה.
אני מאוכזבת.
משהו נשבר לי אליך ואתה אפילו לא יודע. אנחנו אפילו לא נדבר על
זה.
אל תדאג אנחנו משפחה- אנחנו תמיד נשמור על קשר.
אל תדאג אני לא אהיה מגעילה אליך- קשה לי להיות לאורך זמן.
אל תדאג אני יתנהג רגיל- גם ככה נורא התרחקנו.


אמרתי לך שאני דואגת. אתה אמרת שכולם אגואיסטיים ואם אני
מרגישה ככה כנראה יש לי תועלת אישית. ממתי נהיית כזה אטום? אני
זוכרת ילד רגיש ואיכפתי שלא ידע איך לאכול את העולם הזה.
כנראה שלהיות רגיש כבר לא מביא הרבה תועלת אישית.

אז נדבר פחות על דברים אישיים.

אתה כבר לא תיהיה הרשת הצלה שלי.

כשחזרנו הביתה אמרת בחיוך ציני שאתה חושב שאתה לא אחד המפקדים
יותר, לא רציתי להגיד, אבל הרגשתי שאתה בכלל לא חלק מהצבא.