אני יושבת בחדר הקר.
חיילת בחופשת סופ"ש
אני שוקלת משהו כמו 45 קילו
ואני מפחדת אני פשוט מתה מפחד להסתכל בעצמי במראה או חלילה
לעלות שוב על המשקל ההוא בלי בגדים,
כואב לי הראש .
אני לא רוצה לשתות.
נעים לי לדעת שאני יכולה לשלוט על משהו אחד בחיים שלי.

בחדר הקר הזה עם שני הכיסאות אני לא יכולה שלא לתהות אם הכסא
שלו לא יותר נוח משלי, אם יום אחד יהיה לי מספיק נוח להתחיל
לבכות בכי כול כך חזק ואמיתי שיצריך איזשהו שימוש ממשי בקופסאת
ההטישו הלבנה הזו.

אני משקרת.

זו לא חוכמה גדולה לשקר לפסיכולוג שלך, אבל אני לא באמת רוצה
שיטפלו בי.
אני רוצה שמישהו יגיד לי שאני נורמלית.

שכולם מרגישים כמוני, בלתי נראים, שזה מטריד ומציק לכולם
לא רק לי.

אני מנסה לחשוב שאני רעבה, אני חייבת לאכול את ארוחת הערב
הטיפשית הזו אני חייבת, כי אחרת ההורים שלי לא ירגישו שהכסף
שלהם משתלם.

אבל הוא לא, כי אני לא יודעת מה הבעיה אצלי, ואני לא חושבת
שמישהו יכול לפתור אותה, בטח אם אני לא יודעת מה היא.

אני לא מכוערת אני יודעת את זה, אני לא שמנה, אין שום סיבה
לשביתת הרעב שפתחתי בה, אף אחד לא מרביץ לי בבית, אם אני כול
כך לא אוהבת את החברים שלי אני יכולה פשוט להפסיק לפגוש אותם,
זה באמת לא אני שלא בסדר, לפעמים זה גם הם.

אני ממוצעת, וחסרת ביטחון באופן משווע, אבל ליד אנשים אני
מסוגלת לשחק את המשחק לכבוש לפלרטט לצחוק להיות שנונה.
אבל אז שוב נהיה חושך ואני שוב חוזרת לחדר ההוא ואני שוב לבד,
ולא יכולה שלא לתהות האם משהו היה משתנה אם לא הייתי כאן.

זה כמו רכבת הרים החיים האלו, אבל אנשים אחרים לא מבינים את זה
כשאני למעלה אז אני הכי למעלה וכשאני למטה אני הכי הכי למטה.
אף אחד לא רואה אותי כשבאמצע מסיבה אני נכנסת לתא של השירותים
ורוצה להעלם, אף אחד לא איתי רגע לפני שאני נרדמת ותוהה אם יש
בן אדם שיכול להכיל את כול הכאב הזה.


אני רוצה לבקש עזרה, אבל אני לא מסוגלת.
שמישהו רק יגיד לי אם התבגרות זה להבין שאף אחד לא יכול.

שמישהו יכבה כבר את האור.