זכרון אחד, אולי יותר.
שמח, עצוב,
מזה בעצם משנה, כשאין עם מי לחלוק.
אנשים עוברים, באים, הולכים, שוכחים.
למי אכפת.
כאב חסר שם,
חד מאלפי סכינים בחזה
משהו חדש בהחלט, אתה לא היית מנסה.
ערב מול חלון, כורסה ענקית אש דועכת.
קלאסי משתוכל לדמיין, כי שומדבר כבר לא משתנה פה.
בקבוק ביד אחת, סיגריה תוצרת חוץ בשנייה.
במילא החיים קצרים מכדיי שנוכל להנות מהם,
במילא ארוכים מספיק בשביל שנוכל לסבול מהם.
איש זקן עבר ברחוב ואמר לי שאני צעיר, ושהחיים לפניי.
אז למה אני מתפרק לחתיכות?
זה מרגיש כאילו כל יום הוא האחרון פה.
חיוך שלא שווה כלום,
שקר אחריי שקר, ערימה של שקרים מונחים בפינה מאובקת.
ביקשתי שיזהירו אותי,
סגור בתוך קופסה שבורה,
והם כבר לא הספיקו.
אז התפוגגתי, נעלמתי, ברחתי
במילא אפחד לא אמר ולא שאל כלום.
מזמן הפסיקו להביע פה דעה
הסמים מדברים במקומך.
ואולי עדיף ככה.
אנשים אףפעם לא הפסיקו לטעות,
אבל הטעות הוא של אחד שאתה חושב שהוא בשמיים.
אז זורקים אליו תלונות, בוכים, מייחלים.
בוא המשיח, בוא משיח.
ומשיח לא בא, גם לא יצלצל, צאו מזה.
רק 2,000 שנה לקח לכם להבין שהוא לא שם?
ורק אתה, טיפש, נשאר פה ומתפלל.
אבל למה אתה מתפלל, איש?
תן לי להסביר.
הם כבר לקחו הכל, אלא מה חשבת?
ולאף אחד לא באמת איכפת.