[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אסף ראו
/
טקס קבורת האפס

הרעש העדין של טיפות הגשם, שתופפו על חלונות הרכבת, הקיץ אותי
משקיעה בתוך ספר הקריאה, שאיים לבלוע את ראשי ולקנח את ארוחתו
באחד מאיברי גופי. הסתכלתי על המהירות בה מתמזגים יחדיו פסי
הרכבת ויוצרים מעין מכונת טוויה של בד חורפי בגוונים חומים
המעורבים בברזל וחצץ, אשר התאימו לאריג הירוק, שכיסה את הגבעות
מחוץ לרכבת. העננים האפורים הוסיפו אווירה מסתורית ואפלה, ככל
שהעמקנו אל תחנות הרכבת הצבועות בחיקוי עלוב של בטון בצבע
השמיים. אחד הנוסעים הציע לי לקרוא איזה ספרון שנראה כחוברת
הוראות הפעלה לחוזר בתשובה המתחיל. הם מאומנים בזה, הם יודעים
להריח כאב ולקלוט בעיניהם מבטים של ריקנות קיומית ומנסים בכל
כוחם לזכות, בקורבן לחזרה בתשובה, שיעניק להם כרטיס כניסה
משודרג לעולם הבא.
נכנסנו לתחנה האפלה מכל - "ת"א השלום". כנראה שהאפלולית בתחנה,
מבטאת את משמעותה של המילה "שלום", בימים אלה.מחזיר התשובה עזב
את הרכבת בצעדי עוף טורף שמן ונבלע בתוך המוני האנשים, חוזר
ממשימה כל שהיא אל בסיס האם שלו. טיפות הגשם המשיכו לזלוג על
החלון ויצרו שבילים כמו ציור של ג'קסון פולוק, בצבעים שקופים,
שלכדו מראות מבחוץ ועיוותו אותם אל תוך זרימתם, כמו שילוב בין
חלום ומציאות, עד הרגע בו החלום משתלט על המחשבה בצורה
סופית.התמקדתי באחת הטיפות, התקרבתי במבטי אל הקרירות המתפתלת,
כאילו והיתה מכונה מסוג חדש עם קווי מתאר חלקים עשויים מחומר
המתגבר על כל צורה של חיכוך. נכנסתי אל תוך הרכב המחשבתי החדש
ובגלישה איטית, צללתי אל תוך מימי הספא שבו ביקרתי עם אחי כמה
שבועות קודם לכן.דמיינו לעצמנו, שאנחנו נכנסים לתוך גן עדן של
בריאות ונשים יפות, השותות מתוך מפלים מסוגים שונים של קפה.
התמקמנו אל מול הבריכה הראשית, בתוכה צפו להם מספר זקנים,
שהכרס הגדולה שלהם הזכירה לי לוויתנים שעירים, שעמדו להתיז
סילון מים מטבוריהם של אותם קשישים. רצינו להכנס לג'קוזי, אבל
צפיפות גדולה של נשים זקנות ומקומטות, כמו מסטיקים משומשים,
שמזמן איבדו את טעמם. תוך כדי מאבק מחשבתי אם להכנס או לא
להכנס לתוך הג'קוזי, שמנו לב למשפחה שהגיעה למקום והשתלטה על
מקומות הישיבה שלנו. אחד הילדים שלהם כבר טיפס על הכיסא ומנופף
במגבת שלי, כאילו כבש יעד של אוייב, אשר זנח את מבצרו. תוך כדי
קפיצותיו על הכיסא, השתנתה התמונה למין טקס סימון טריטוריאלי
של האדם הניאדראטלי, בזמן שהם משמיעים קולות ומשפטים לא
ברורים, שנידחסו לתוך פיתה יבשה עם פלאפל וצ'יפס מטוגן בשמן
ישן, שקיבל צבע של שתן מעורב בבירה מקולקלת. אח שלי מיד רתח
וראיתי אותו משנה צבעים, כמו ציור פוטוריסטי, המתאר שלבים של
רתיחה המאיימת להתפרץ כהמון זועם הקורא למהפכה. לפתע הוא צבע
עצמו בצבעי מלחמה ועיטר עצמו בכתר נוצות מגוחך של אידיאלים
לגבי הישראלי המכוער ואיך לחנך ילדים. הרגעתי אותו לפני שיצא
לקחת את הטריטוריה שלנו בחזרה. ניסיתי לומר לו, שבאנו לכאן
להרגע.
צלצול מערכת הכריזה של הרכבת, הודיע לי, בצורה לא רגועה שהגעתי
ליעד שלי ומהרתי לקפוץ ממכונת הזמן שלי חזרה אל המציאות. עליתי
לדרגנוע והסתכלתי על העוברים ושבים. נזכרתי שפטריות צומחות
אחרי הגשם ואלו במקרה של בני- האדם, נראה שהפעולה הייתה הפוכה,
הגשם גרם לאנשים למהר ולפתוח את פטריותיהם, סליחה, מטריותיהם,
כמו גמדים המסתתרים ממזלף גדול המוחזק בידו של ענק, שעדיין לא
גילה את מערכת ההשקייה המשוכללת יותר, העשוייה ממטרות
צינטריפוגליות, היכולות לעקור את הגמדים מתחת לפטריותיהם
הנלעגות והורסות את שאיפותיהם לרמות את הטבע ומוחקות כל עיסוק
במחשבה של ניצחון עליו.
הגעתי לתחנת האוטובוס. עמדו שם מספר חיילים. אחד מהם נלחם
ברעידות הלא רצוניות שלו בגלל הקור. הוא נראה כמו עוד אחד
מהחיילים שיצא בכוונה ללא ביגוד חם, כדי לנסות לקבל מספר
פטורים מהצבא, במטרה להשיג כמה ימי חופשה רצופים מהשירות שלו
קרוב לבית, אז הוא רצה לחסוך לעצמו כמה נסיעות ולהמשיך להתכרבל
בביתו המפונק, הממוקם בקומה גבוהה מאוד, באחד מהמגדלים הכמו-
אמריקאים, שצמחו בת"א ומנסים לגרות את השמיים. אולי זה מה
שגורם לגשם לרדת בשאגות צחוק על החיקוי המניטורי של גורדי
השחקים, המנסים בזיקפתם, לעשות רושם על אישה מנוסה בציד ופיתוי
של גברים, עטופה בפרווה חורפית, עשויה מעורותיהם של הניצודים.

אחד מאותם גברים חדר לתוך תחנת האוטובוס, לבוש במעיל, שהושחז
תחת אבן משחזת. כשהתמקדתי בו, הוא נראה יותר כמו אחד, שהשתפשף
על המדרכות, כדי ליצור רושם ואווירה של אדם מומחה ויודע כל,
שנולד בזה הרגע מתוך אריחי האקרשטיין נטולי הצבע. הוא ניסה
לקבץ מספר קורבנות לבוא אחריו לתוך מונית, בעוד הוא מחלק
הוראות ופקודות לגברת אחת שנלכדה בשיני המלכודת שלו. היא היססה
ולבסוף עצרה את אחת המוניות. היא שוחחה עם הנהג וקולה נשמע
כקולו של הצייד הקדמוני שההשתלט על גופה כמו דיבוק. כאשר הוא
לא היה מרוצה מההתמקחות על המחיר החליט לפתע להתערב, ניכנס
לתוך התמונה הגשומה, שהמיס את התחפושת שלו, בעוד הוא מלמד את
נהג המונית איך לתמחר נסיעות, בניסיון להסביר לו למה הוא לא
תייר מחורבן שאפשר לרמות אותו. נהג המונית נסע והצייד בינתיים
הטיף לגברת, כאילו והייתה הילדה המאומצת שלו, קולו נשמע כבליל
של צלילים הבוקעים מתוך מגאפון עם סוללות זולות, שהוחלפו
במהירות כל מספר שניות. תחנת האוטובוס הפכה לביקתה שלו, במרכזה
עומד הצייד ומנסה לעדן את רצונו, מלהכות את הניצודה ולבתר אותה
בצורה סאדיסטית ואיטית, כדי להנות מצלילי היללות ותחינותיה,
בתוך ציפורניו. במקום זאת, הוא ניקה בגסות את פצעיה, תוך כדי
הסברים על חוכמת הציד החדשה שלו.
לפתע התנפצה בקתת העץ הישנה ודרך אחד הקירות חדר אוטובוס מספר
27. עליתי עליו והסתכלתי על האנשים סביבי. אני אוהב להביט על
נוסעים באוטובוס, תוך כדי מאבק עם שיווי המשקל המאתגר שמעניקים
נהגי האוטובוס בתל- אביב. יש להם הרגל מאוד חביב ללחוץ על
הבלמים בצורה מפתיעה, בניסיון להדביק כמה שיותר נוסעים על
השמשה הקידמית, כמו טיפות של גשם מעורבות בבוץ ונמחצות על
חלונות האוטובוס. תוך כדי סריקת הפרצופים השונים, הוזמנתי לקרב
מבטים מול מישהי שישבה מספר מטרים ממני. ניסינו להכניע אחד את
השנייה; מחכים מי ישפיל מבט ראשון. בדרך כלל אני זה שמפסיד, אך
הפעם ידי הייתה על עליונה. בעוד אני נהנה מנצחוני הפעוט,
הרגשתי כאב, משהו מחץ את רגלי. היה זה אדם מבוגר עם עגלת קניות
דו- גלגלית. שכיתמי חלודה חייכו ממנה בצורה שטנית על צבע הכרום
שעטף אותה. האדם המבוגר, לבוש חליפה דהויה וכובע קסקט כחול,
עשוי קורדרויי גס, התנצל בדיבור לא מובן, כמו קולו של מזגן
חולה בדלקת ראות חמורה הרומזת תחילה של גסיסה. תחנה אחרונה.
הנהג בולם וכמעט מעיף עובדת זרה, אשר מצליחה לבצע פעלול
אקרובטי על עמודי האוטובוס ולהתחמק מהמעוף  שניכפה עליה. דלתות
האוטובוס נפתחו, פולטות רעש הסתננות של אוויר המשמיע צליל
כאילו והאוטובוס מפליץ את הנוסעים החוצה, אל הגשם.
נכנסתי לבית הקפה הקרוב והזמנתי כוס תה יסמין. קיבלתי כוס
ובתוכה פקעת, שנראתה לי כמו גולם מיובש, המצפה לבקוע בתוך המים
הרותחים, המציפים את אותו יצור הכלוא בתוכו זה זמן רב. הפקעת
נפתחה ושיחררה פרח מדהים, שדומה היה לשושנת ים המביטה בי בעינה
היחידה, בצבע ורוד-אדום, כמו הקיקלופ הסובל עדיין מצריבת עינו,
מגזיר העץ המעשן שתקע בו אודיסאוס החמקמק, מרקד כניצוץ של להבה
שדית, המציתה יער שלם של מחשבות והניסיון לברוח מהאש, מביא
אותי אל תוך העין הורודה, קרוב יותר, כך שאין דרך אחרת, אלא
לגעת בה ולהרגיש את הצריבה מחדש. אותה צריבה שהשאירה את הצלקות
שלה על צרף ישן עשוי לבנים אדומות, כמו אותם צריפים
באוושוויץ.
בגיל שמונה עשרה, עבדתי בצריף כזה, שהמעסיק שלי היה אחד מעובדי
האוניברסיטה, אשר עסק בגידול חיות לטובת ניסויים מדעיים. שנאתי
את העבודה הזו, אבל הייתי זקוק כסף כמו כל החברים שלי, שחסכו
לטובת טיול ליוון, שלשם לא הגעתי, אלא רק דרך עיון בסיפרי
ההדרכה ותמונות מדהימות, שהאירו אותי עם פנטזיה מוגדלת. במקום
טיול ליוון, קיבלתי מסע ראשוני אל מעמקי האכזריות האנושית.
בצריף, דאגתי להאכיל את החיות, לנקות את הכלובים שלהן. פיתחתי
מיומניות התחמקות מניקוריהן של התרנגולות ולמדתי לשלוף בזריזות
מהולה בגועל, חולדות לבנות, מזנבן הורוד והמקריח. כדי לקבל מבט
אסתטי יותר, הייתי הולך להתגרות במבתיהן של הצ'ינצ'ילות ומנסה
לחשב כמה יצורים פרוותיים עם עיניים, שהזכירו לי גולות שחורות
ששיחקנו איתן שהיינו ילדים קטנים, כלואות בכלובים עשויים
דולרים כסופים. מידי פעם אני והאחראי עלי היינו יוצאים לצייד
חולדות אפורות, שהסתובבו חופשי בתוך הצריפים. הן היו החולדות
הפטריוטיות, ממש חברות הרזיסטאנס של החולדות. המעביד שלי היה
מומחה בלצוד אותן; הוא היה לוחץ אותן לעבר הקיר, מצמיד עליהן
כלוב ריק ומקנח בניקובם במקל מחודד. המאביד שלי היה איש מיוחד.
היה בו שילוב מעניין של אדם רב מחשבה, עסוק בלנצח אותי, ללא
הפסק, בשחמט ודמקה. יחד עם זאת הוא היה מלא בידע טכני אדיר.
כתפיו וגבו היו מצולקים מסימני כוויות, שערו היה מדובלל,
כנחשים זעירים, שאיבדו את הארס שלהם. העיניים שלו בלטו כמו שני
קליעים משומשים ומפוחמים, כאילו והיו חלק ממלחמה גדולה ונוראה.
שערות החזה החזיקו כחבלי ג'ונגל את הכרס הגדולה שלו, שדמתה
לאבן בליסטרה, שהונחה במקומה ורק הלכה וגדלה, אך לעולם לא
שוחררה לעבר מטרתה. תמיד חשבתי שבטנו מלאה בחולדות אפורות,
צלויות, כי תמיד היה ריח של בשר באוויר. על השולחן המצולק, לצד
לוח השחמט, עמדה יצוקה ממתכת משועממת, גליוטינה קטנה, עם פתח
בצורת ריבוע הפוך על אחד מקודקודיו וסכין לחצה בינונית, היתה
תקועה בחריץ מעל הפתח, תלויה בשל הדם הקרוש של החולדות. מדי
שבוע , היה מגיע צוות של מדענים, לבושים בחלוקים לבנים וכפפות
סטריליות, חבושים כובעי ניילון, מכסים את את אפם ופיותיהם
במסכה לבנה וסוגרים אחריהם את דלת החדר בו אכלנו ושחקנו שחמט.
פעם אחת הדלת נשארה פתוחה וראיתי איך אחד מהם תוקע את ראשיהן
של החולדות בגיליוטינה ועורף את ראשם בלחיצה אוטומטית ובקצה
מסחרר, של שף מיומן החותך ירקות לסלט בריאות עם נוסחה מיוחדת
לשיפור החיים.
בשבוע האחרון לעבודתי בצריף, קיבל את פני ארנב לבן וגדול עם
עיניים ורודות, כמו מבטה של פקעת היסמין, שניפתחה לפני כפלא
בכוס התה. נהנתי ללטף את הארנב המפוחד. הוא באמת היה מיוחד,
הוא הזכיר לי את הארנב מ"עליזה בארץ הפלאות", שכל הזמן מאחר
והפעם הורע מזלו והוא נעצר באשמת איחורי יתר והמבט שלו סימן את
סופם המוחלט של איחוריו. הצריף היה ריק ושקט מוזר השתלט על כל
הכלובים. אפילו חולדות פטריוטיות לא ביקרו באותו יום. חיפשתי
את המעביד שלי, כדי להודיע לו שאני יוצא להפסקה. ליטפתי את
הארנב ויצאתי. מכת האויר שנשמתי לתוך ראותי, לא היתה שונה
מהאויר שנשמתי בצריף. הגעתי למכונת השתייה ושלשלתי את המטבעות
ובפעולה איטית התמלאה כוס הפלסטיק בזרזיף של נוזל דמוי שוקו.
המכונה סיימה את פעולתה עם רעשי זיוף מוזרים. הלכתי לכיוון
הצריף חזרה, לגמתי מהשוקו לפני שניכנסתי פנימה. פתחתי את הדלת
וראיתי אותו, עומד עם גרזן גדול, שצדו החד של הלהב מופנה מעלה
והצד הכהה כפטיש נחת על צווארו הלבן של הארנב. הוא פרפר קלות
ולאחר מספר מכות נוספות הוא נכנע ועיניו הורודות הביטו אלי,
כבר לא מפחדות. דמיינתי את הארנב אומר לי, לפני שאזלו חייו,
כדייסה לבנה- ורודה: "מה?!  לא ידעת שזה יקרה? זהו?
הלכה לה
התמימות? התנפצה לך הבועה הורודה שצפת בתוכה הרבה זמן?...יש לך
מבט של אחד, שהולך להתגייס". העיניים של הארנב כבו והפכו לשתי
אבני צור שחורות, כמו שתי מצבות עגולות. המעביד שלי הסתכל עלי
כמי שמאשים אותי בצפייה במחזה לא חוקי, קטע מצונזר שאינו נועד
לעיניים שלי. הרגשתי שהעור שלי מתחיל לגדל פרווה לבנה ועיני
הופכות ורודות ומולי עומד גוש השווארמה האנושית הזו,עם גרזן
ביד. לרגע הדהדה בי המחשבה עלי ועל החבר הכי טוב שלי- שמוליק,
קוברים יחד את הדבר הנורא ביותר שביצענו בחיינו. עמדנו מול בור
שחור ופעור, שהמתין לטקס הקבורה, מאחורי אולם הספורט של ביה"ס
התיכון.
למדנו שנינו במגמת כימיה תעשייתית. זו מעין מגמה גבוהה, שאותה
הציגה לנו בנחרצות, אחת המורות הרוסיות עם הליכה של חייל ממשמר
הקרמלין חבושה בכובע הקוזאק המגוחך שלה. המגמה התגלתה, מהר
מאוד, כגבוהה ברמת השעמום, שמילאה אותנו בתקווה שיקרה משהו,
שיתפוצץ איזה בקבוק, מלא במלח ברוטליטי וחומצה גופרתית,
שהתעורר בהם חשק להשתולל עם כמות קטנה של דלק. התפללנו שמגש
מלא בבקבוקנים יתנפץ לרצפה ויעלים את ה"נעלמים", שאותם אנו
צריכים לבדוק את ריכוזם. ריכוז החומרים הנעלמים, היה ביחס לא
מאוזן לעומת העלמותם המתמדת של תאי המח שלנו, בשל השיעמום
התמידי. התוצאה לא איחרה לבוא. קיבלנו אפס במבחן בכימיה כללית-
אנליטית- אורגנית- תעשייתית- אקסרא אורדינרית. כך עמדנו אני
ושמוליק, קוראים מילות הספד ונשבעים לא לגלות להורים על האפס.
קברנו את האפס בבור שהמתין יותר מידי זמן לגודש המטאפורי, שאני
פולט עכשיו לתוכו.
זה היה טקס קבורת האפס, אותו רגע קדוש של התמודדות עם האיום
ונורא, עם האפס העגול, המלא מבפנים בחומר ורוד ומתוק, שנקרא-
תמימות, אשר קליפתו ניסדקה אט, אט והפכה את צורתו ל:
1...2...3...
4...5...6... חישוב כלכלי, בורג מתעצב ומסתובב, בתוך מכונה
ענקית מזיעה מגריז שחור ונעה בקצב מטורף, כמו אותה גליוטינה,
שעורפת את ראשי החולדות וזורמת עם הנוזל השחור והאפל אל היד,
שפיצחה את צווארו של הארנב הלבן.
מיקדתי את מבטי על הנחל המלאכותי שנוצר על שפת המדרכה. בניתי
סירה קטנה, מכרטיס האוטובוס הישן. הסירה הקטנה שטה לה בנהר
האספלט, כך שזרם המים יצר קווי חץ המורים לכיוון מסע מלא
הרפתקאות, בתוך הביוב. הסטודנטים, סביבי, התקבצו בתחנת
האוטובוס, כמו קופסת סרדינים מקולקלים, שמנסים לברוח מהמים
במקום לחזור אליהם. עמדתי שם בגשם והסתכלתי איך הסירה נעלמת
לאיטה, כמו אותו מסע תמים שהתחיל מאפס.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מציצנות זה ענין
של השקפה


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/5/09 19:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אסף ראו

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה