תמיד כשאני משוטטת ברחובות ירושלים נדמה לי שכולם מסתובבים עם
כוסות קפה של take away. אולי זה בעצם תה, אבל בכל מקרה, נראה
כאילו לחצי מהאנשים שהולכים ברחובות הבירה יש כוסות כאלו ביד.
מחזיקי הכוסות הם בדרך כלל חבר'ה צעירים, ובדרך כלל דתיים, הזן
החמוץ-מתוק הזה עם הכיפות הסרוגות והחצאיות הצבעוניות.  הם גם
תמיד יפים ושמחים עם הכוסות שלהם, כל כך יפים ושמחים שכל פעם
שאני רואה אותם גם אני רוצה כוס כזו.  הם מהלכים בקלילות
ולוגמים בו זמנית, לפעמים אני אפילו רואה אחת כזו יושבת
באוטובוס ואוחזת בכוס כאילו היא שם מימים עברו.
היום בערב יצאתי בשעה טובה מהבית אחרי שהסתגרתי בו כל היום על
מנת לקרוא מאמרים ללימודים.  מאמרים לא קראתי אבל סיימתי את
ספר הקריאה שלי ובשעות הערב פרצתי את גבולות הבית על מנת לשאוב
קצת אויר ירושלמי מבחוץ ולא רק מבפנים. שוטטתי ללא מטרה מסוימת
וללא כיוון ברור. בסופו של דבר מצאתי את עצמי מבלי להרגיש בכלל
על רחוב יפו, מערבה מהשוק הנטוש כבר בשעה 19 בערב. ושם, שם
ראיתו אותו. בחור כבן 20, עם כיפה על הראש וכוס ביד. לא ידעתי
מה יש בכוס, דמיינתי שיש שם שוקו או נס על חלב.  היה קריר בחוץ
והתמלאתי רצון עז בכוס משלי. שמתי את פעמי לכיוון התחנה
המרכזית הנמצאת בקרבת מקום ובה ידעתי שנמצא מבחר רחב של משקאות
חמים שניתן להכיל במגוון כוסות.
בסוף הזמנתי נס קפה והתחלתי ללכת איתו בחזרה לכיוון הבית,
שמרוחק כחצי שעה מהמקום.  מהר מאוד התבהר לי שלא כל כך נוח
ללכת ככה עם כוס של נוזלים חמים ביד. הרגשתי מגושמת עד מאוד
והיה לי ברור שאני נראית ההפך המוחלט מחבורת החמוצים-מתוקים
שרציתי להידמות להם. פלאשבקים מתקופת התיכון והרגשת חוסר
השייכות הציפה אותי. מה כבר ביקשתי, להיראות קלילה וללגום קפה
מכוס קרטון. כנראה שלמישהו בעל סמכות היו תוכניות אחרות עבורי.
הקפה שלי נוטר חם מאוד במשך זמן ממושך. בהתחלה שרפתי קצת את
הלשון, כמובן. אחרי מספר דקות הקפה עדיין היה חם מידי בשביל
לשתות ממנו. שקלתי בכובד ראש אם להיפטר מהמכסה וכך הקפה שלי
יגיע לטמפרטורה הנכונה מהר יותר. דמיינתי אותי מנסה ללכת ברחוב
ללא המכסה מבלי לגרום נזק לעוברי אורח או לעצמי והחלטתי שלעת
עתה עדיף להישאר עם המכסה, בכל זאת.  בדרך הביתה התעייפתי
ורציתי לעלות על אוטובוס - אילולא הכוס שהייתה בידי הייתי עושה
זאת.  המחשבה של לשמור על שיווי משקל באוטובוס עם הכוס הזו ביד
גרמה לי לתהפוכות בבטן.
מאז אותו ערב אני עדיין רואה את צעירי ירושלים מסתובבים עם
הכוסות ההן.  נהיה חורף כעת ולכן כמות הכוסות המתניידות להן
ברחובות העיר רק הלכה וגדלה.אני כל פעם מתפתה להיות כמוהם, כמו
האנשים הקלילים שיכולים ללכת בו זמנית וללגום מכוס של קפה. אני
אפילו שוקלת לנסות את מזלי שוב, הרי באוניברסיטה זה עובד, למה
ברחוב זה כל כך קשה? עם הזמן ויתרתי על הרעיון והשלמתי עם
העובדה שכנראה שאני לעולם לא אראה כל כך קלילה ברחוב יפו
וכנראה שימי התיכון של אדם עלולים לרדוף אותו לשנים רבות אחרי
שהן נגמרו.  בעודי מקלידה שורות אלו הצלחתי להרים כוס קפה לחיי
הספלים שלא גורמים לי להרגיש מגושמת.