כבר שנים שלא שאלתי אותה איך היא מרגישה, את הילדה שבתוכי. כבר
שנים שלא מילאתי אמבטיה בדם וטבענו בתוכה, רק אני והיא. עכשיו
זאת אמבטיה מלאה בקיא. קיא עם קצת שלשול ולפעמים גם שתן,
הפרשות גוף בלתי רצוניות שבניגוד לדם, אמורות להיטיב עמנו לאחר
מעשה, אם ממלאים את האמבטיה בזהירות.
אמבטיה מלאה בקיא, שלשול ונגיעות של שתן. אני והילדה שבתוכי,
וגם המוזיקאי, הסופר, הפמיניסט, השוביניסטית, האידיאליסט,
האידיאליסטית בעלת האידיאלים המנוגדים, ובעיקר הפדופיל שבתוכי,
טובעים בה. והוא מתקרב אליה, לילדה שלי. אני לא אעצור בעדו,
היא נראית מעוניינת.
אין לה שום תסביכי אב, לילדה שבתוכי. האידיאליסט לא מאמין לא
בפסיכולוגים, לא במחלות נפש ובטח ובטח שהוא לא מאמין בתסביכים.
"אתה מי שאתה בוחר להיות" הוא חוזר ואומר לכל דיירי מוחי גם
ברגעים בהם הם הכי פחות רוצים, לא, ברגעים בהם הם הכי פחות
צריכים, להקשיב. האידיאליסטית עוד לא בטוחה בנושא הזה. יש לה
ספקות לפה ולפה. היא יותר מחושבת. הפמיניסט חוזר וטוען שוב
ושוב שזאת הינה הסיבה היחידה לכך שהאידיאליסט גובר עליה.
השוביניסטית בולעת בשקט ומכינה לכולם עוגת שוקולד עם קרם
וסוכריות, כמו שהילדה שבתוכי אוהבת, שישמינו.
הפדופיל יושב כמעט שעתיים עם הילדה, מדברים. כבר שנים שלא
שאלתי אותה איך היא מרגישה. הוא שואל, והיא עונה. לפעמים אני
רואה אותה משתלטת קצת על השיחה, היא גדלה, הילדה שלי. ונראה
מבחוץ שגם הפדופיל נפתח אליה, אני לא בטוחה. תמיד היה לי כל כך
קל לקרוא אותה וכל כך קשה לקרוא אותו. הסופר שבי, אשר מכר את
אמנותו לטובת טור בעיתון חודשי, כתב פעם מאמר על כך שאצל רוב
האנשים זה הפוך. הוא כתב שהילדה שלי סגורה ושהפדופיל הוא "אדם
חם, טוב ואוהב, שמעולם לא נמשך לשום קטינה אחרת". האידיאליסט
אף פעם לא האמין באמיתות התקשורת, אבל כשאני מסתכלת עליהם
מהצד, האידיאליסטית שבתוכי לא יכולה שלא לתהות האם הוא באמת
פדופיל.
בחדר הטלוויזיה בבית שבחוץ יש אמבטיה מטאפורית מלאה בקיא,
שלשול ונגיעות של שתן. האידיאליסט צועק על מהדורת החדשות בזמן
שהמוזיקאי שבי מנסה לכתוב את השיר הבא שלו, גם אם הינו חסר כל
יכולת ריכוז מחמת הרעש. הוא מנסה לכתוב על סיפור אהבה בין ילדה
ואיש אשר נפגשו לראשונה באמבטיית זוהמה פנימית ולבבותיהם נקשרו
אחת בשל השני. באיזשהו שלב כולם השתתקו ורק הקשיבו לשיר, כולם,
אפילו האידיאליסט. האיש לימד את הילדה להעריך מוזיקה בזמן
ההוא, שהשיר התנגן. הילדה חייכה אליו בידעה שלעולם לא תפסיק
להקשיב, איתו ובלעדיו. היא רצתה לומר לו, אך האידיאליסט הניח
ידו על פיה.
בית אחרי זה השיר נגמר. לאחר מחיאות הכפיים נעמד האידיאליסט
ואמר שכן, המלודיה יפה, וכן, הנגינה נקייה, והקול של המוזיקאי
המסמיק שבי אכן קול עמוק, אבל השיר עצמו קיטצ'י מידי והאיש הוא
פדופיל והילדה ממציאה לעצמה בעיות אב, דבר שהוא לחלוטין בחירה
שלה, וכדאי שהיא תפסיק אם היא לא רוצה להרוס לעצמה את החיים,
ולמה, בעצם, היא רוצה להרוס לעצמה את החיים, ואולי זה בגלל
שכבר מזמן לא שאלתי אותה איך היא מרגישה, והיא רצתה להרגיש ככה
שאני אראה.
האיש מוכן היה לעשות הכל בשביל הילדה, אבל הוא לא ידע אם היא
רוצה. היא מעולם לא אמרה לו. ואולי היא מקשיבה לאידיאליסט,
ואולי גם אם היא לא מקשיבה הוא צודק. הפדופיל קם והלך, הלך
ומעולם לא שב.
המוזיקאי שבי הסמיק מזעם.