שבועות אחדים אחרי שסיפורי "הווידוי" פורסם באתר האינטרנט "במה
חדשה", הגיע אלי בדואר מכתב במעטפה גדולה ללא שם וכתובת השולח.
חותמת הדואר שהוטבעה על הבולים הייתה העדות היחידה לכך שהמכתב
הגיע מירושלים.
אביא כאן את המכתב כלשונו.
הכותבת ציינה במכתב שמאחר והיא יודעת עתה שאני כותב ומפרסם,
היא מבקשת כי במידה ואחליט לפרסם את מכתבה, אוודא שאין בו מידע
כלשהו שיש בו כדי לגרום, במישרין או בעקיפין, לחשיפת זהותה
ברבים.

09.5.10
אינו,
כתיבת מכתב זה אינה דבר קל עבורי. אנסה לא להיות דרמטית (זמנים
אלה חלפו כבר מזמן),למרות שיש בסיפורנו מספיק תוכן וחומרים
למחזה. אתה התחלת בווידוי ואני מרגישה כי יש לי ווידוי משלי
להשלים.
לא דיברנו על האהבה שלנו שהלכה והתפתחה מהר כל-כך, לפני
שהספקנו להבחין בה, עד אשר הגענו לרגע האמת באותו לילה עצוב
וכואב שצלקותיו נשארו בי לתמיד. מאז הלילה ההוא, לילה שבו לא
מימשנו את אהבתנו אך זכיתי לחוש את עצמי מובנת, אמיתית ומלאת
תשוקה, לא חוויתי רגשות כאלה. אתה שמרת על קור רוחך, לא מראה
סימנים שחשת את שהתרחש במרחק נגיעה ממך. ניסיתי בכל כוחי
להבקיע את החומה שהפרידה בינינו, דרכה הושטתי את ידי, בניסיון
למשוך אותך אלי. אך אתה לא נכנעת ורק אמרת שאינך יכול.  שנים
רבות ניסיתי להבין מדוע רציתי בך כל כך. האם רציתי לפצות עצמי
על החוויה האיומה עם א' ב'? האם התנהגתי כקורבן המקרבן עצמו
שוב ושוב?  או שמא נמשכתי אלייך כי הקשבת לי באמת, כי יכולתי
להיחשף בפניך עד הסוף, בידיעה שלא תשפוט ותבקר אותי, אלא תקבל
אותי עד תום. ברגע ההוא, עשיתי את מה שנדמה לי היום כטעות
וביקשתי ממך שתלך. לא יכולתי לשאת את תחושת הדחייה ואת עוצמת
התשוקה שהפכה להיות חזקה וכואבת. לא ראיתי את פניך בצאתך
מהבית, רק שמעתי את הדלת נסגרת אחריך, כולאת אותי עם תשוקותיי
המרעידות ועם הייאוש שעלה על גדותיו. רציתי להחזיר את הגלגל
אחורה לאותה נקודת זמן, טרם זעקתי חסרת הסבלנות, אשר כפי הנראה
בחלוף שישים שנה מאז, הפחידה אותך עד מוות ומנעה בעדך מלהסתבך
בהרפתקה חפוזה, נטולת תכלית ועתיד. אינך יודע עד כמה הערכתי
אותך על כושר העמידה המוסרית שלך אותו הפגנת באותו ערב אומלל,
בעוד אני התביישתי והתייסרתי  על האנוכיות, על חוסר ההבנה
וחוסר ההתחשבות שלי.  
אני מניחה שאתה רוצה לדעת מה קרה מאז הרגע בו עזבת, לאן נעלמתי
למשך תקופת חיים שלמה.  אולי ידעת או שיערת  חלק  מהדברים
שאספר לך שהרי איש מודיעין ותיק אתה, ואני, אחרי הכל, לא ירדתי
למחתרת.
עמדו בפני שתי אפשרויות. האחת, להישאר ולהתייצב מולך, לנסות
להסביר את טעותי ולבקש ממך סליחה ומחילה. השנייה, לברוח,
להעלם, להתחבא, כדי למנוע כל אפשרות שניתקל זה בזו. בחרתי
באפשרות השנייה. התביישתי ולא האמנתי שיהיו לי הכוח וההעזה
לעבור מבחן שכזה. העדפתי לברוח, ועשיתי זאת עוד באותו לילה
ממש, מיד אחרי שעזבת. כאשר התאוששתי מעט מההלם, ארזתי את
חפציי, נעלתי את דירת הוריי וברחתי מתל-אביב. נסעתי לצפון, אל
משפחתו של חבר של אחי, שאביו שירת כמפקד בכיר בפלמ"ח. שכבתי
אצלם חולה שבוע ימים, עם חום גבוה וסיוטים. כאשר חלפה המחלה,
זו הגופנית לפחות, החלטתי להתגייס לפלמ"ח. עברתי אימונים
בסיסיים ובהמשך נשלחתי לקורס חובשים קרביים אותו סיימתי
בהצלחה. מכיוון שזכרתי שאמרת שאתה צפוי להיות מוצב בגליל
העליון, ביקשתי העברה ליחידה הרחק מהצפון. שובצתי כחובשת קרבית
בגדוד 5  של חטיבת הראל, שהייתה בעיצומם של קרבות באיזור הדרך
לירושלים. השתתפתי בקרבות הגדוד ובמהלכם נפצעתי באורח קל בקרב
הנסיגה מגבעה י"ד, צפונית ללטרון. לאחר שהחלמתי מהפציעה,
הועברתי לחטיבת עציוני בירושלים כחובשת. לאחר ההכרזה על הפסקת
האש נרשמתי לחוג לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית. עם סיום
הלימודים התחלתי ללמד בבית ספר תיכון בבית הכרם. יוחנן, בעלי
לעתיד, היה מורה לפיזיקה ומתמטיקה באותו בית ספר. נישאנו שנה
לאחר היכרותנו.
יוחנן, שהיה מבוגר ממני ב-8 שנים, היה סמכותי, תרבותי ורכש לו
מעמד מכובד ואהדה גם מחוץ לכותלי בית הספר. הייתה בינינו אהבה
גדולה שהלכה והתעצמה עם השנים. לא היו באהבה שלי ושל יוחנן את
אותן התחושות של תאווה ותשוקה שחוויתי איתך, אך בשלב זה של חיי
אני יכולה לומר שכל תשוקה ואהבה, הופכת בסופו של עניין לאהבה
יומיומית, אותה צריך לטפח, להשקות ולעדור בעבודה אינסופית.
לעיתים אני חושבת מה היה קורה אילו אני ואתה היינו מממשים את
אהבתנו וחיים יחד. אהבתנו נשארה לא פתורה ולכן המשיכה לבעור כל
כך הרבה שנים, האינך חושב כך? ואולי אני מספרת עכשיו את הדברים
הללו, כדי לשכנע את עצמי שלא החמצנו, שלא הפסדנו. אין אני
יודעת דבר בבטחה, רק שחיינו את חיינו, וכפי הנראה לא יכולנו
לחיות אחרת.
מעולם לא התוודיתי בפני יוחנן על שתי הפרשיות השזורות יחד, זו
עם א' ב' ולהבדיל, זו איתך. למרות שהרגשתי בתחילה שהייתה זו
חובתי לספר לו על כך, נמנעתי עד כמה שאפשר מלעורר מערבולות
ומשברים בחיינו המשותפים. אהבתי את השקט שאיפיין את חיינו
הזוגיים ונזקקתי לו. בננו הראשון נולד ב-1956 ובננו השני שלוש
שנים לאחר מכן. פרט לאירועים אלה, חיינו התקיימו בשגרה מסויימת
ואפילו הפרשיות המסעירות של העבר כמעט ונמחקו מתודעתי כליל.
אני יכולה להגיד בלי היסוס שתקופה זו הייתה שלווה ואף מאושרת.
כארבעה חודשים לאחר לידתו של בני השני, התחלתי לסבול מהזיות
בהן אני בוגדת בבעלי. הדבר הלך והחמיר עד שהפך לאובססיה של
ממש. הרגשתי לכודה בין ייסורי המצפון על הבגידה כביכול ביוחנן,
לבין החרטה על התנהגותי איתך. היו לי התקפי דיכאון ממושכים.
הרופאים טענו שהתסמינים מצביעים על דיכאון אחרי  לידה ורשמו לי
תרופות הרגעה. הסיוט, לא רק שלא פסק, הוא אף החמיר.
ואז, בלילה אחד בו הייתי שרויה בחלומי בסקס סוער איתך, נפלט
מפי שמך. כן אינו, קשה להאמין, אך אחרי כל השנים האלה היית
ממשיך להתגנב בחשכת הלילה אל חשכת תודעתי. היה זה אמנם בלחש,
אך יוחנן שמע זאת. לא נותרה לי כל ברירה אלא לגלות לו את הסוד
שלי. היו לי חששות כבדים כי חשיפת כל הפרטים והאירועים כפי
שקרו עלולים להקשות מאד על בעלי ואף להוות פוטנציאל להרס
המערכת הזוגית שלנו עד כדי ריסוק המשפחה כולה. משום כך העדפתי
לשנות קצת את האמת באופן שתתקבל פחות שלילית בעיני בעלי.
סיפרתי לו שהיה לי חבר במלחמה, אהבה ראשונה ואמיתית, שלא הגיעה
למימוש. חבר זה, כך סיפרתי ליוחנן, נהרג בקרב. לאחרונה, המשכתי
בסיפורי, בתקופות של דיכאון יש לי הזיות ארוטיות בהן חבר זה
פוקד אותי בלילות ואינו מניח לי. הוא חוזר שוב ושוב, כאילו
רוצה הוא לומר דבר מה או לספר לי את סוף הסיפור. אמרתי שאני
מצטערת שלא סיפרתי לו עד כה, ואין אני יודעת אפילו למה.
יוחנן הביט בי במבט ממושך שלא ידעתי מה לקרוא בתוכו: עצב,
עלבון, כעס, חמלה או אהבה, מבט שגרם לי לפרוץ בבכי מטלטל
וליוחנן לאחוז בי חזק ולמלמל: "הכול בסדר, הכול יהיה בסדר, אני
אעזור לך, אני איתך". לאחר שנרגעתי, הציע יוחנן כי אלך לטיפול
פסיכולוגי. מצבי הנפשי היה מעורער. מושגים של אמת, שקר מוסר,
מצפון, אהבה, התערבבו בתוכי. כל הזיותיי באותו זמן היו מלאות
בדמותך, אינו. למרות שלא היית חלק מחיי היום-יום המציאותיים
שלי, המשכת לחיות באופן חי, צבעוני ומוחשי במחשבותיי, רגשותיי
וגופי. לעיתים כבר לא ידעתי לבטח מה היו חיי באמת, אלו שחייתי
באופן גלוי, או אלו הסמויים מן העין אך המוחשיים כל כך.
ההחלטה ללכת לטיפול לא הייתה טבעית עבורי,  שכן, הסתייגתי מאוד
מטיפולים כאלה באותה תקופה. תמיד חשבתי שפסיכולוגים מסננים
מתוך אוקיינוס של מאגר הזיכרונות הסמויים את הפריטים והחוליות
מעברנו, שהטבע הסתיר והשכיח כדי לשמור על בריאותנו הנפשית.
חשבתי אז, שחשיפת פריטים אלה עשויה לעיתים להיות מזיקה. בזכות
טיפולה המקצועי המעולה של הפסיכולוגית, שהפכה לאחר מכן לחברתי,
דעתי השתנתה. בטיפול שנמשך כמה חודשים היא הצליחה לדלות ממעמקי
נפשי את הסודות הכמוסים ביותר אשר לחלקם לא הייתי מודעת.
הטיפול גרם לי להבין באופן מעמיק את התהליכים הנפשיים שעברתי
באותם ימים ולהקלה גדולה בהרגשתי.
אחרי סיום הטיפול לא סבלתי כמעט מדיכאונות. חיינו חזרו להתנהל
בשלווה בשגרת גידול הבנים ובעבודתנו כמורים וכמחנכים, תוך כדי
שאנו נוטלים חלק בכל המשברים שפקדו את החברה בישראל במשך
השנים. בני התבגרו, למדו וסיימו תארים במחשבים ומנהל עסקים. הם
נישאו והולידו חמישה ילדים.
לפני כחמש שנים פקד אותנו אסון כבד. יוחנן, בעלי היקר ומשענתי
החזקה, נהרג בתאונת דרכים בחצותו רחוב ליד ביתנו. מוות טראגי,
מיותר וטראומטי מאוד, אשר עדיין לא התאוששתי ממנו. מאז אני חיה
בגפי. נחמתי היחידה הם בני, נכדי וחברותי הטובות. אחת מהן,
שהייתה הפסיכולוגית שטיפלה בי בצעירותי, הסבה לאחרונה את תשומת
לבי  לסיפור מעניין שהתפרסם באתר "במה חדשה", אשר היה דומה מאד
בפרטיו למה שחשפתי אני בפניה. מיהרתי להיכנס לאתר.  קראתי את
הסיפור בשקיקה, נעה בין זעזוע מהתיאור המדויק והנוגע ללב של
המציאות הסוערת שהייתה מנת חלקינו, לבין תחושת געגוע  עז
וכמיהה. יכולתי סוף סוף לקרוא אותך ואת מה שחשת אתה באותו
הערב. קראתי שוב ושוב, מחסירה פעימה בקטעים המרגשים והכואבים
ובוכה כפי שבכיתי בפעם ההיא, כאשר עזבת אותי לנפשי.
מבין התגובות לסיפור באתר צדה את עיני תגובתה של "מישו" שכתבה
"מעניין איפה אותה מאיה?" ענית לה כיצד אתה מדמיין אותי קוראת
את סיפורך, כאילו מצלמה נסתרת בחדר העבודה שלי מעבירה תמונות
חיות אל מסך המחשב שלך. בהמשך פנית אלי והפצרת בי לתת סימן
חיים. פנייתך הישירה ריגשה אותי מאוד. כמעט והתפתיתי להגיב בו
במקום בעמוד התגובות שבסוף הסיפור. אבל נמנעתי מכך. החלטתי
לכתוב לך מכתב מפורט. רציתי שתהיה לי היכולת לפרט  באריכות את
כל שחשבתי שאתה ראוי לשמוע אחרי 60 שנה. לא תיארתי לעצמי שרגע
זה אי פעם יתקיים, בוודאי שלא בדרך הזו. עכשיו, משאתה פרקת  את
העול הכבד שליווה אותך כמעט כל חייך, ואני מצידי כתבתי ווידוי
מאוחר משלי, אני חשה כי אני יכולה עתה להמשיך לחיות את שארית
חיי. אני כל כך שמחה על שיכולתי לשתף אותך בכל שעבר עליי,
ולהבין דרך סיפורך, את כל שעבר עלייך. אני אסירת תודה על
הזדמנות זו.
חשבתי רבות על השאלה האם כדאי שניפגש ונחדש את הקשר. הגעתי
להחלטה כי הדבר אינו נכון עבורי. אני חשה לראשונה שאני יכולה
לשים את הדברים מאחורי וכי הסיפור הגיע סוף סוף לקיצו. אולי יש
בהימנעות זו רצון שלא לגעת בחוויה החזקה שהייתה משותפת לנו
ולהמשיך ולהשאיר אש קטנה בוערת מתחת למדורת הזיכרונות שלי.
לא, אין בי כל חרטה, כפי ששרה אדית פיאף. אני ישנה בלילות
האחרונים הרבה יותר טוב ומתעוררת קלה מתמיד. אני מקווה כי אתה
בטוב. אני מאחלת לך ולי, שהימים, החודשים והשנים שלפנינו יהיו
 נקיים ובהירים, פשוטים וקלי כנף ואולי אפילו עם הפתעות כאלו
כמו שזימן לנו הגורל.
מי ייתן ויהיו איתך לעד השלום והשלווה, אהובי.
                                                           
             
                                                           
       שלך,
                                                           
                   מאיה