נהג המונית הביא אותי לתחנת הרכבת.
קניתי כרטיס למקום שמור במחלקה הראשונה בקו ברשוב-בוקרשט לשעה
14:30. הרכבת נכנסה לרציף מספר 1 כ-20 דקות לפני הזמן. עליתי
ותפסתי את מושבי מתוך שישה מושבים שהיו בתא.
אחרי נכנס לתא אדם שמן ונמוך קומה. הוא התקשה מאד להעלות את
המזוודה שהביא עמו על מדף המזוודות. המזוודה הגדולה בלטה מחוץ
למדף ולא היה חסר הרבה כדי לגרום לנפילתה. לא יכולתי להתאפק
והערתי לו שישנה סכנה מוחשית שהמזוודה תיפול מהמדף על מי שיישב
במושב מתחתיה במקרה של בלימה פתאומית. האיש הרגיע אותי ואמר
שהוא יושב מול המזוודה ויידע לטפל בכל מצב בלתי צפוי. הוא
התיישב, הוציא חוברת תשבצים ושקע בפתרונם.
מועד יציאתה של הרכבת התקרב. על הרציף הבחנתי בזוג מתנשק קצרות
לפני פרידה. הגבר היה גבוה, כבן 45, בעל הבעת פנים סימפטית
וחייכנית. ניכר היה שהוא אמיד ובעל השכלה ומעמד גבוהים, אולי
רופא ראשי בבית-חולים או פרופסור באוניברסיטה. האישה שאיתו,
שנראתה לי כאשתו, הייתה צעירה ממנו בכ-20 שנה. גם היא הייתה
גבוהה, יפה, מעניינת ומשכילה ונראתה ממשפחה אמידה. ייתכן
שהייתה תלמידהשל בעלה באוניברסיטה או בבית הספר לרפואה. אי
אפשר היה שלא לשים לב לחיוכה הכובש ולהופעתה המרשימה.
בשעה 14:29 נשמעה שריקת הקונדוקטור המזמינה את הנוסעים לעלות
לרכבת ללא שהות. הגבר נפרד מהאישה בחיבוק אחרון, הרים מזוודה
אדומה מהספסל שעל הרציף וליווה את בת זוגו אל מדרגות העלייה
לקרון. היא קיבלה מידיו את המזוודה וכן זר קאלות לבנות ונכנסה
לתא שבו ישבתי, תא המושבים השמורים. לאחר שהתיישבה, הניחה את
המזוודה, ז'קט בצבע שחור ואת זר הפרחים על המושב לידה. רק עתה
יכולתי להתבונן בה יותר מקרוב ולהבחין בצלב שהיה תלוי על שרשרת
זהב דקה שהשתלשלה מצווארה. הצלב היה עשוי מזהב צהוב ועליו
דמותו של ישו הצלוב, עשויה בזהב לבן. האישה הציגה אותו לראווה
כאילו כדי להפגין את אמונתה הדתית. על המזוודה שלה היה מודבק
כרטיס ועליו ראשי התיבות .S. M, שהיו כנראה ראשי התיבות של שמה
הפרטי ושל שם משפחתה. החלטתי ששמה הוא מריה.
מריההוציאה מגזין כלשהו ברומנית והחלה לקרוא בו. מדי חצי שעה
לערך היא נטלה מתיק היד שהיה צמוד אליה חפיסת סיגריות וגפרורים
ויצאה לקרון שכן בו היה מותר לעשן. כעבור עשר דקות חזרה
והמשיכה לקרוא במגזין.
שלושתנו, פותר התשבצים, מריה במושב מולו ואנוכי במרחק שני
מושבים ממנו לא החלפנו מילה. רק הרחש המונוטוני של נקישות
הגלגלים בפערים הקיימים בין פסי הברזל נשמע בקרון וגרם לנו
לנמנם.
בחלוף חצי שעה מצאת הרכבת נפלה עלי תרדמה עמוקה מלווה בחלום
מוזר. בחלום אני יושב בשורה הראשונה של אולם קונצרטים ריק
מאדם. על הבמה יושבת מריה ליד פסנתר כנף. היא לבושה בשמלה
שחורה ארוכה המגיעה עד לריצפה. מעל חזה בולט הצלב עם ישו,
מבריק על רקע הבד השחור של השמלה. שקט מוחלט באולם. אני מסתכל,
מפוחד, מסביב אין נפש חיה מלבד שנינו. מריה קמה מהכסא וניגשת
לקדמת הבמה, בדיוק מולי. היא קדה קידה עמוקה ומסתכלת לעברי
כאילו רוצה לומר לי שהיצירה שהיא עומדת לנגן מוקדשת לי. אני
נבוך מאד, לא יודע מה לעשות ושותק מרוב תדהמה. היא חוזרת
לפסנתר, מתיישבת ומתחילה לנגן בלי פרטיטורה. כעבור זמן לא רב
אני מזהה להפתעתי את היצירה. זוהי סונטה אופוס 31, מס' 1, הפרק
השני: אדג'יו (מרש האבל) של בטהובן. מריה מנגנת בווירטואוזיות.
בקטעים המרגשים של הפרק לובשים פניה ארשת של עצבות עמוקה
ודמעות זולגות מעיניה. המראה מרגש במיוחד עד כי לחלוחית הדמעות
ועוצמת הצלילים מערפלים את עיני. איני מתבייש כלל. אני מרגיש
זיקה מוזרה ומסתורית אל האישה הזאת, הזרה לי לחלוטין, מבלי
שאוכל להסביר לעצמי את מהותה.
צפירה ממושכת של הרכבת קטעה בחדות את החלום והקצתי משנתי
מסוחרר ומבולבל. רציתי לפנות למריה כאילו אנו ידידים וותיקים
משכבר הימים ולומר לה: שמעתי אותך מנגנת את מרש האבל של
בטהובן, ראיתי אותך בוכה. אני מזדהה עם רגשותיך. אבל במחשבה
שניה ויתרתי על הרעיון הילדותי והמטורף הזה. נשארתי במקומי
והמשכתי לעכל את הסצנה בחלום ולחפש את פשרו.
הרהרתי על טלפתיה ועל יכולתו של אדם לנבא את האירועים בעתידו,
יכולת השמורה בדרך כלל לאירועים שליליים. תמהתי אם הופעתה של
מריה בחלומי הייתה זעקה לעזרה שהפנתה לעברי אבל דחיתי בתוקף
מחשבה זו, הרי אינני מאמין בתופעות על טבעיות שאין להן הסבר
הגיוני.
פתאום נשמע צלצול טלפון נייד שהקפיץ את מריה. פניה הביעו חשש.
בידיים רועדות היא פשפשה בתיק היד שלה, הוציאה טלפון וענתה. לא
שמעתי את הקול בקצה השני אבל הקשבתי בדריכות לדבריה.
"הלו, יקירי. חכה-נא רגע, אני בודקת בסביבה אם יש איזה מקום
שקט יותר". היא קמה וניגשה אל פתחו של התא שלנו, סוקרת במבטה
את האנשים הרבים שהצטופפו ליד החלונות מול הנוף. משנוכחה לדעת
שאין כל סיכוי לנהל את השיחה הטלפונית בפרטיות, חזרה למושב
שלה.
"חזרתי, נוכל לדבר עתה ללא הפרעה. מה שלום יונל?"
"כמה חום יש לו, אמרת?"
" בשביל ילד בן ארבע וחצי 38.4 זה לא חום רציני. אני בטוחה
שתדע לטפל בו כראוי..."
"אתה נוזף בי? לא התכוונתי לחתור תחת הסמכות הרפואית שלך, אני
צוחקת..."
"כן. אל תשכח להגיד למריצה לשחק איתו קצת ושתיתן לו לשתות
הרבה."
"בהחלט כן! אני מרגישה טוב חוץ מבחילה קלה שיש לי מטלטולי
הדרך. אקח את הכדור שנתת לי."
"בבקשה ממך, מירצ'יה, אל תתחיל מחדש את הוויכוח הזה! באמת שלא
יכולתי לסרב להצעה לרסיטל הזה בגאלאצי. אני מבטיחה להפסיק את
הקונצרטים בעוד חודשיים, כפי שסיכמנו אתמול."
"אני מקווה להספיק להגיע לרכבת הלילה אחרי הרסיטל. אגיע הביתה
בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר".
"לא, יקירי, לא אהיה עייפה מדי. מלבד זאת, אני שונאת ללון בבית
מלון וסובלת מנדודי שינה."
"אבל אל תתאמץ יותר מדי בעבודה. דרך אגב, בעוד כחודש יש לי
רסיטל בבודפשט ואחריו שבוע שבו אין לי כל תוכנית. אני מציעה
שננצל זאת כדי לנפוש במלון באיזור אגם באלאטון, היכן שבילינו
את ירח הדבש שלנו."
"להתראות, יקירי!"
נותרה רבע שעה עד העצירה בבוקרשט. הצטערתי על כי אין לי יותר
זמן כדי לנסות ולהתיר את סודה של מריה שבו היה לי, כפי שהשליתי
את עצמי, חלק סמוי אך משמעותי. סקרנותי גברה למשמע הפרטים
הרבים בשיחת הטלפון שלה אבל הרגשתי שפרטים אלה אינם העיקר.
שקלתי להפעיל כמה תרגילים ידועים כדי להחליף איתה כמה מלים כדי
להכיר אותה. לא חשבתי שייצא לי מזה משהו משמעותי אך לא רציתי
שתהיה לי הרגשה של פספוס בגלל חוסר תושייה או העדר העזה ברגע
המכריע.
מריה יצאה לסיבוב אחרון של עישון. אבל כאילו כדי להכעיס היא לא
התיישבה בקרון השכן כדי לעשן אלא נעלמה בבית השימוש שבקצה
הקרון והסתגרה בו. הרכבת החלה להאט את מהלכה לקראת כניסתה
לתחנת הרכבת. ראיתי שאין לי כבר שהות לעשות משהו מתקבל על הדעת
וויתרתי על התוכנית שגיבשתי וחזרתי למושבי כדי להכין את חפצי
לירידה מהרכבת. כאשר מריה חזרה לתא שלנו ראיתי שהסירה מצווארה
את הצלב. נדהמתי. מריה החליטה כפי הנראה להסתיר מעיני האדם
איתו היא עומדת להפגש את עובדת היותה נוצריה אדוקה. ניתנה לי
עכשיו הזדמנות פז להכירה בדרך הטבעית הסבירה ביותר. לגשת אליה
ולומר לה :"גבירתי, הבחנתי שענדת תכשיט יקר ערך ועכשיו הוא
איננו. אולי אבד לך בקרון השכן? כדאי שתבדקי." כבר לא נותר זמן
להתלבטויות והחלטתי ללכת על זה. היא קיבלה את דברי במבוכה
והסמיקה, כאילו תפסתי אותה בקלקלתה. היא התעשתה וענתה לי
בגמגום מבלי להסתכל לעברי: "השרשרת נקרעה לי ונאלצתי להסיר את
הצלב. רב תודות לך אדוני על תשומת לבך". הטון שבו נאמרו הדברים
לא השאיר שום פתח להמשך השיחה וכל נסיון מצידי להתעקש היה נחשב
לגסות רוח. עם כל הצער - ויתרתי.
מריה אספה את חפציה ויצאה אל פרוזדור הקרון בדרכה אל דלת
היציאה. היא רק עברה את פתח התא ונבואתי התגשמה: נהג הקטר בלם
בלימה חזקה שהביאה את הרכבת לעצירה מוחלטת. באותו רגע המזוודה
גדולת המידות של הנוסע השלישי זזה קדימה על המדף ונפלה על
הרצפה שבין המושבים. כתוצאה מהנפילה היא נפתחה ותכולתה נשפכה
בפתח התא וחסמה אותו. מריה, שראתה את המחזה מהפרוזדור, הצטלבה,
מיהרה לצאת מהקרון ונעלמה משדה הראיה שלי. לקח לי זמן רב לפלס
לי דרך בין הררי החפצים שהיו פזורים בכל מקום. כאשר יצאתי
לבסוף אל הרציף, עיכבו אותי המוני נוסעים שירדו מהרכבת וניהלו
מו"מ עם בעלי מכוניות פרטיות, שפיתו לקוחות לשכור את שירותי
ההסעה שלהם במחיר מופקע. בדרכי אל היציאה מבניין תחנת הרכבת
עברתי על פני רציפי רכבות שיעדן ערי הפרובינציה. פתאום הבחנתי
במזוודה האדומה של מריה עם זר הקאלות שהביאה איתה מברשוב וזר
נוסף של שושנים אדומות. שני הזרים היו מונחים על ספסל ברציף
שמעליו היה מסך אלקטרוני עם הכתובת "גאלאצי" ושעת יציאתה של
הרכבת הקרובה, 17:30. שעון התחנה הראה את השעה 17:15. חיפשתי
במבטי את מריה ולבסוף מצאתיה בזרועות גבר צעיר מאחורי עמוד
בטון. הרכבתי משקפי שמש כדי שלא יוכלו להבחין לאן מופנה מבטי .
למרות תנועת האנשים הערה על הרציף יכולתי לראות אותם בבירור.
הגבר היה כבן 30, נאה מאד, שזוף, לבש בגדים ספורטיביים יקרים
ונעל נעלי טניס, דבר שגרם לי לחשוב שהוא מדריך טניס במקצועו.
מריה השתחררה מחיבוקו ולחשה לו משהו באוזן. הוא היה מופתע
לגמרי ונראה כלא מבין. מריה אמרה לו דבר מה תוך שהיא פורצת
בבכי. על פי קטעי שיחת הטלפון ברכבת, שיערתי שהיא הודיעה לו
שהחליטה להפסיק את הקשר ביניהם בגלל שנכנסה להיריון מבעלה. הוא
עמד, מוכה הלם, כלא מאמין לה. מריה אחזה בידו השמאלית והובילה
אותה אל בטנה כרוצה להוכיח לו שהיא דוברת אמת, היא בהיריון.
עצמתי את עיניי כדי שאוכל לדמיין לעצמי כיצד הוא מרגיש, איך
הוא מעכל את הבשורה. כאשר פקחתי עיניי כעבור שניות אחדות
והסתכלתי על הבעת פניו, כמעט נפלטה מגרוני זעקה גדולה. פניו
הפכו בין רגע לאפורים-שחורים והביעו זוועה נוראה, בעוד שעיניו
הפעורות פיזרו מבטי זעם כשל חיה שנקלעה למלכודת. מריה הבחינה
כפי הנראה בשינוי הקיצוני שחל בהבעת פניו ובכיה התגבר. הוא
ניסה להרגיעה ללא הצלחה ואז חיבק אותה שוב. אבל לא היה זה
חיבוק של אהבה אלא אחיזה כוחנית ואלימה, הכנה למה שעמד להתרחש
כהרף עין. הזוג המחובק החל לגלוש לאטו לעבר המסילה, כאשר הגבר
סותם את פיה של מריה בנשיקה ממושכת, תוך שהוא דוחף אותה נגד
רצונה לקצה הרציף. מסביב הייתה המולה של מאות אנשים שנפרדים
ממלוויהם ומכינים את החפצים והמזוודות לעליה לרכבת. אף לא אחד
מהם שם לב למתרחש.  הקריין הודיע על כניסתה לרציף של הרכבת
לגאלאצי וביקש מהציבור להתרחק משפת הרציף. נשמעה צפירה ארוכה
והרכבת נכנסה במהירות לתחנה. פתאום ראיתי את הגבר משחרר את
מריה מהחיבוק, שם את שתי ידיו על כתפיה ודוחף אותה לעבר
המסילה. מריה השמיעה זעקה איומה, מקפיאת דם ומזעזעת, שגילמה
בתוכה את כל מה שעבר עליה מאז שהחלה פרשת האהבה האסורה. נהג
הקטר הבחין בנפילתה וניסה לבלום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
תמונה אחת תישאר עמי: היא צונחת אל מותה בעוד הוא עומד זקוף על
קצה הרציף כשידיו מושטות קדימה כאילו ברצונו לתפוס אותה, למנוע
את נפילתה אל האבדון.                    
במהומה שקמה מסביב, כאשר הרכבת נעצרה לבסוף, הגבר התערבב עם
ההמון ולאט-לאט התרחק מהמקום, לא לפני שניגש לספסל שעליו היו
מונחים חפציה. הוא נטל את זר השושנים ומחבט טניס שהיה חבוי
מתחת לזר, והתרחק מהמקום, כאילו דבר  לא קרה. פניו היו רגועים
ושקטים כשל רוצח בדם קר, לא חושפים אף לרגע את הסערה אשר כנראה
התחוללה בנפשו.
מיהרתי לשדה התעופה לתפוס את הטיסה הביתה. יצאתי מהפרשה הזו לא
כאותו אדם שהייתי בטרם כניסתי אליה רק כמה שעות לפני כן.
אינני יודע עד ליום הזה, בו אני כותב את זכרונותי מאותו אירוע,
מה עלה בגורלו של הצלב שהיה בוודאי מוחבא באחד הכיסים של
מכנסיה של מי שקראתיה מריה.