חברתי דיטה ואני מעריצים נלהבים של לאונרד כהן. ביולי 2008
התפרסמו ידיעות על מסע ההופעות המתוכנן שלו לאחר שנים רבות שלא
הופיע.  "אינו", אמרה דיטה, "תמיד רצית שניסע לברלין ולא יצא
לנו. עתה ישנה הזדמנות לבקר בברלין ולראות הופעה של ליאונרד
כהן. מה דעתך?"
"זה נשמע מעניין, אבל יש לנו עוד זמן רב לשקול ולהחליט על כך
בבוא העת".
"לא, יקירי, עד שאנחנו נשקול ונחליט לא נשיג כרטיסים למופע. לא
נותר הרבה זמן וצריך להזדרז!" אמרה דיטה החכמה והמעשית. קיבלתי
על עצמי את המשימה לארגן לנו את הנסיעה. ניגשתי לעניין כאל
מבצע צבאי לכל דבר, עם יעדים, מודיעין, שלבים ומשימות. הבירור
הראשוני העלה את הנתונים הבאים : הקונצרט יתקיים ביום שישי ,
ארבעה באוקטובר 2008 בארנה של ברלין ויש עדיין כרטיסים למופע.
דיטה הביעה משאלה שנהיה בארץ בראש השנה וכן שנחזור לארץ לפני
יום כיפור. שני התנאים הכניסו אותי לסד רציני : יהיה קשה מאד
להשיג כרטיסי טיסה בדיוק לפי צרכינו, כלומר יציאה בין התאריכים
2-3 באוקטובר וחזרה בין התאריכים 7-8 באוקטובר. שנינו לא
מפונקים במיוחד אבל יש לנו דרישות מינימליות מהמלונות בהם
אנחנו לנים כמו: ניקיון, מיזוג אוויר, מיקום מרכזי והחשוב מכל:
מלון שיאפשר לדיטה לעשן בחדר. באשר למזג האוויר, בבירור מוקדם
שערכתי, שהתבסס על סטטיסטיקות שנתיות של העבר, הסתבר שמידות
החום הצפויות בתקופה המדוברת ינועו בין 0-5 מעלות בלילה ל-8-12
מעלות ביום. על בסיס המודיעין המוקדם רכשתי את הכרטיסים למופע
בסוכנות המתמחה במכירת כרטיסים למופעים בכל אירופה. המחיר כבר
היה מופקע אפילו שנותרו שלושה חודשים עד לקונצרט.  אחרי
התלבטויות רבות בחרתי במלון קטן ואינטימי עם אווירה נעימה
וידידותית הממוקם במרכז העיר. החדר קטן אבל נחמד ופונה לשדרה
יפה וציורית, שריצופה מרופד בעלי שלכת. באשר לטיסות, לאחר
חיפושים רבים ברשת, מצאתי שני מקומות בטיסת צ'רטר של ארקיע,
במחיר מופקע של 629$ לאדם. נאמר לי שככל שיתקרב המועד של הטיסה
המחירים עוד יעלו ולא בטוח שאפשר יהיה להשיג מקומות, והזמנתי
אותם למרות המחיר.
בחיינו הסוערים בארץ עם המתחים, הפיגועים, השחיתויות, העוני
והפערים החברתיים הזועקים לשמיים, אין לנו הרבה הזדמנויות
לחוות רגעים של רוגע, של הנאה, של עונג ושל סיפוק. אם כבר
מזדמנת אפשרות כזו צריך לעשות כל מאמץ כדי לממשה. מה לא עושים
למען נפש יקרה ואהובה כמו דיטה  שחלומה הוא לשמוע את לאונרד
כהן בהופעה חיה? ומה לא עושים למען האגו של עצמך, שעלול להיפגע
במקרה של כישלון במימוש החלום הקטן שלה?
שבוע לפני  ההופעה אישרתי מחדש את הטיסות ואת המלון. את
הכרטיסים למופע קיבלתי בדואר אקספרס לביתי. תחזית מזג האוויר
לעשרת הימים הבאים בברלין ניבאה מידות חום סבירות במשך היום,
עם ממטרים לסירוגין. דווקא לערב הקונצרט ניבאה התחזית אפס
מעלות. מיד יצאתי לעיר וקניתי לי מגבעת, שמאוחר יותר גיליתי
שלאונרד כהן חבש אחת כמוה לאורך כל המופע.
היום המיוחל הגיע. הטיסה יצאה בזמן. משדה התעופה הבין-לאומי
ע"ש שונהפלד לקחנו מונית למלון. יצאנו לטייל בסביבה. מזג
האוויר היה קר אבל נסבל. בערב אכלנו במסעדה ספרדית טובה ולא
יקרה במיוחד וחזרנו למלון ברגל.  במשך היום קיבלנו מסרונים
רבים מרחבי הארץ, מחיפה, מעין-הוד, מבנימינה, מתל-אביב ועוד,
השואלים לשלומנו ושמחים בשמחת נסיעתנו.
למחרת אחרי הצהריים לקחנו מונית לארנה החדשה של ברלין שבה
מתקיימים אירועי ספורט לרוב, אבל גם הופעות של אמנים וקונצרטים
המוניים. זהו מבנה עצום שמאכלס 17,000 מבקרים, ובמרכזו במה
רחבה אשר משני צדדיה מסכים גדולים. לאונרד כהן היה במיטבו.
הקהל היה נלהב והודה לו במחיאות כפיים סוערות וממושכות על כל
שיר ושיר. היו אלה שעתיים וחצי של עונג צרוף.
לקראת סיום ההדרן לחשתי לדיטה שאולי מוטב שנתקרב עתה לפתח
היציאה הקרוב כדי לצאת ולהקדים לתפוס מונית למלון, מתוך הנחה
שתהיה התנפלות על כל מונית שתעבור בסביבה. היא ענתה לי ב"לא"
החלטי. ויתרתי בלית ברירה על הרעיון והמשכתי לשבת ולמחוא
כפיים. פתאום הרגשתי זרם חלש עושה את דרכו לאורך המכנסיים אל
הרצפה. למזלי, הזרם נפסק באותה פתאומיות בה הופיע ואני המשכתי
למחוא כפיים בטירוף כדי לכסות על הבושה. לא סיפרתי דבר לדיטה,
הרי לא מעוללים דבר כזה מביך לנפש אהובה ונערצת כמוה.
האם יש חובה לספר הכל לזו שאתה קשור אליה בארג רב של סיבים,
שתי וערב? הרגשות, הריגושים והתחושות מתרוצצים הלוך ושוב מאחד
לשני, נטענים בתחנות המעבר, מפרקים מטענים ועוברים הלאה. זה מה
שיוצר את מערכת היחסים.
לא סיפרתי לדיטה גם על מה שקרה יומיים לפני הנסיעה. ביקרתי
בחנות ספרים כדי לקנות את מפת ברלין ולפתע הרגשתי שאני עומד
להתעלף. המפות היו מונחות על הריצפה וכדי לחפש בהן נאלצתי
לכרוע ברכיים. כאשר ניסיתי לקום, הרגשתי שכל הדם יורד לי אל
הרגליים. התיישבתי על הרצפה והורדתי את הראש אל מתחת לגובה
הלב. כעבור מספר רגעים הבחנתי כי סכנת העילפון חלפה, התרוממתי
לאט ובזהירות ויצאתי מהחנות. לשמחתי איש בחנות לא ראה את
שארע.
למחרת בלילה קרה לי אירוע נוסף. התעוררתי כדי ללכת לשירותים
ומיד נעמדתי. הרגשתי שוב שאני עומד להתעלף. ניסיתי להתיישב על
המיטה אבל זה היה מאוחר מדי, לא הצלחתי. חשתי כאילו יד נעלמה
מושכת את גופי לאחור. הושטתי את ידיי  קדימה בניסיון למצוא את
האיזון ולמנוע נפילה אבל ידיי לא מצאו שום מאחז והגוף המשיך
לצלול לאחור, לכיוון הרצפה. הספקתי להפנות את גבי שמאלה כדי לא
לחשוף את חוט השידרה למכה ישירה עם הרצפה. למכה היה קול עמום,
ועם זאת חזק וחודרני. הייתי שרוע עם כל הגוף על הרצפה הקרה.
כבר שמעתי בעבר קול עמום כזה של נפילה והתרסקות. זיכרונות חדים
החלו עולים מהאפלה בה הייתי שרוי והציפו אותי. תמונות חלפו,
התקרבו והבהירו, שיחזרו סיטואציה שחוויתי לפני כ-78 שנה,
בהיותי ילד בן 6.
אני רואה את עצמי מחזיק דלעת שבה נחתכו פתחים בצורת עיניים,
אף, פה עם שיניים ואוזניים. בתוך הדלעת הריקה מתוכן דולק נר
גדול. מחלקה העליון יוצאים חוטים המאפשרים לשאתה ממקום למקום.
אני מתקרב לשולחן כדי להניח עליו את הדלעת שנועדה להפחיד את
אחותי כשתחזור הביתה. הורי אינם בבית. לפתע אני מרגיש שאצבעותי
נשרפות מחום הלהבה. אני שומט את הדלעת מידיי והיא נופלת
ומתנפצת על הרצפה תוך שהיא משמיעה קול עמום ונורא. הנר נופל על
הרצפה, עליה מפוזרים גזירי נייר שהכנתי קודם לכן ובהם דמויות
של חיות מפחידות. האש אוחזת בדמויות הנייר ואני עומד שם משותק
בעיניים פעורות מאימה ומחוסר אונים. מרחוק אני שומע את קולו של
סלומון, חברו של אבא, שמדבר אלי בקולו הערב והמרגיע: "אינגלה,
אל תפחד, אני כאן, תכבה את האש". " אבל דוד סלומון", אמרתי,
"אני לא יודע מה לעשות". "תיקח דלי מים ותשפוך על האש,
אינגלה". הייתי מבולבל, העשן שרף לי בעיניים ובגרון. הסתכלתי
מסביב ולא ראיתי אותו. "דוד סלומון, איפה אתה? אני לא יודע
היכן חדר האמבטיה והדלי."  פתאום הרגשתי יד גדולה וחמה אוחזת
בכף ידי ומובילה אותי אל הדלי. מילאתי את הדלי וסחבתי אותו אל
החדר, אז ראיתי שהאש כלתה מעט. שפכתי את המים שבדלי והאש כבתה
לחלוטין.
מספר ימים לאחר מכן ניגשתי לדוד סלומון והודיתי לו על שעזר לי
והיה שם בשבילי. לא טרחתי לומר לו לאיזה אירוע אני מכוון, שהרי
הוא היה שם כשזה קרה. הוא צחק ואמר: "אינגלה, היה לך חלום
רע".
לאחר שהתאוששתי מהעילפון בו הייתי מצוי התחלתי להרגיש את גופי
הדואב. עשיתי מהר "ספירת מלאי". בדקתי כל איבר ואיבר, מיששתי,
דפקתי, לחצתי ומצאתי שהכל תקין חוץ מהכאבים באיזור הצלעות
השמאליות. קמתי מהרצפה לאט-לאט.