אני מוביל אותו אל הסלון. הוא נכנס, כאילו לא עברו יותר משלוש
שנים מאז היה כאן לאחרונה, משחק עם הכלב שקופץ עליו בהתלהבות
ומציין בפני בשמחה, כמה גדל מהגור שהיה כשעזב. הוא מתיישב בתוך
הכורסא ומחייך, פורש ידיו לצדדים ומלטף אותה. כל אותן שנים שלא
היה כאן, חלם על הרגע בו ישב בתוך העור העדין של הכורסא ומזכיר
לי החיוך שהיא רק מושאלת, וברגע שהוא מתאקלם קצת היא חוזרת
אליו. אני ידעתי שהיא כבר תישאר כאן לתמיד. הוא מציין בגוף
ראשון את חיבתו אליה ומזכיר לה כמה לילות העבירו יחד כשהייתה
עדיין שלו, בביתו. זיכרונות יפים.

אוסף עיתון משולחן הקפה, פותח בעמוד אקראי לחלוטין, מבלי
להתייחס בכלל לתאריך של אתמול בכותרת. וכשאני מציין זאת בפניו,
הוא עונה במעיין צעקה שכזו שאלו עדיין חדשות בשבילו. אחר-כך
סוגר את העיתון, מניח אותו מקופל על השולחן, כמעט באותה הצורה
בה היה מקודם, מתרומם בבת-אחת וניגש לחלון המרפסת, פותח אותו
לרווחה, מציץ החוצה וקובע בקול רם כמה שהוא אוהב את העיר הזו,
כמה התגעגע לנוף, שמשתנה בכל יום, ושאין עיר כמו תל-אביב בכל
העולם. אני נעלם למטבח לבקשתו לשתות משהו חריף, וחוזר עם עארק,
שתי כוסות ובקבוק מים קרים. נו, אז... חזרת לתמיד? אני שואל
ומניח את הדברים על השולחן, מוזג עארק לשתי כוסות, ומוסיף עליו
מים קרים, הוא ממשיך משחק עם הכלב, צועק בהתלהבות: תראה איך
הוא זוכר אותי? חוש ריח מטורף יש להם. ועם הכלב חוזר לשבת
בכורסא אוסף את הכוס ומספר לי על כלב בשם סטיב, על שמו של סטיב
מקווין, השחקן, שאותו אימץ כשהיה באוסטרליה, בהרים, ואיך נפל
מצוק גבוה ומת. וכמה עצוב היה, כמעט במשך חודש ימים. אחר-כך
לוגם את המשקה הצורב בהרמת ראש אחת ושותק כדקה, לזכרו של סטיב.
אחר-כך ממהר להחליף אווירה, בכך שקם ושואל אם שיניתי משהו
בדירה. אני ממחייך ומספר לו שעכשיו, כבר גרים כאן שניים. זוג.
נירה ואני, בדיוק שנתיים מאז שהכרתי אותה בעבודה. הוא שואל אם
יש כבר דיבורים על חתונה ומציין בפני שוב, כמו פעם, שהוא נגד
כל הטקסיות הזו, שלא צריך להכניס אהבה למסגרת חברתית. אחר-כך
הוא מספר שגר ביפן עם מישהי, כמעט שלשה חודשים, ישראלית, אך זה
לא הסתדר, והוא נאלץ להמשיך בדרכו, ושואל אם יש כבר תאריך? אני
אומר שעדיין אין, אולי בעוד חודשיים-לא יותר משלושה, ושמאוד
אשמח שיבוא, אם יישאר בארץ כמובן. הוא מוזג שוב את אותה תערובת
צורבת, מגיש כוס אחת לי ואחת לו, מרים את הכוס עד לגובה
העיניים ונגד כל הטקסיות שאותה הוא שנא כל-כך, קד קידה. נותן
נשיפה קטנה לניקוי בית הבליעה ולוגם הכל בלגימה אחת קצרה, חושף
שיניים לבנות. בטח. הוא מביט בי, מצביע ומחייך. בטח שאגיע.

אני מערבב לבקשתו עוד כוסית משקה. שלי עדיין מלאה. הוא אוסף את
הכוס בידו, לוחץ לי בחוזקה בכתפי תוך כדי שמציין שטוב לראות
אותי ושאני נראה מצוין ושללא ספק שירה עשתה עבודה נפלאה. אני
מחייך על יכולת השכחה המהירה שלו ומתקן אותו שנירה, שמה נירה,
והוא צוחק ומבקש את סליחתי, ממשיך מסייר בדירה, מספר לי על
אנשים שפגש בדרך, איך היו מוכנים לתת לו את מפתח ביתם, או
לפחות ארוחה חמה. מספר על נופים שראה וצילם בעיניו, מראות
שעדיין לא יכול לשכוח ושאותם תיאר בדקויות קטנות, בגלל זה אף
פעם לא הסתובב עם מצלמה. קטעתי אותו בקו המחשבה כששאלתי אם
יודע הוא שנילי, חברתו לשעבר, זו שעזב כשנסע, התחתנה בחודש
שעבר, והוא במבט מלא אדישות שואל אם הייתי בחתונה וכשעניתי לו
שכן שאל סתם כדרך אגב, איך היה? עניתי לו שהיה מאוד נחמד.
אחר-כך סיפרתי לו שנעמי שמר, אריק לביא, עוזי חיטמן ויוסי בנאי
הדגול, הלכו כולם לעולמם. הוא נעצר במסדרון, מול ציור שנירה
ציירה ומביט בו בפליאה, קובע שהציור יפיפה, שהדירה מעוצבת נפלא
ושהחיים שלי נראים סוף-כל-סוף כמו שצריך, מסודרים. ואיך זה
פתאום שעוזי מת, כל-כך צעיר היה, ומצחיק איך כל דור האומנים
פשוט 'מתפגר' לנו מול העיניים, ואיך כשלא היה בארץ תמיד סחב
איתו כמה דיסקים בעברית, בכדי לשמר את מהות השפה, אהוד בנאי
ומאיר אריאל בעיקר. ואז הוא מסתובב אלי בחדות, מרים את הכוסית
הבאה בתור, שוב לגובה העיניים, נשתה לכבודם, קובע ומחייך, מאלץ
אותי לחזור, כמו פעם, ולהשתתף בטקס ישן. אני לוגם את המשקה
הצורב, שלא מחליק לי בגרון, משתעל וכמעט נחנק, בעוד הוא טופח
לי על הגו בחוזקה, מזכיר לי שאף פעם לא הייתי חזק בשתייה, ואם
אני לא יודע לשתות, אז אולי כדאי שאשתה חלב. אחר-כך הוא מתחיל
צוחק בקול רם, חוזר לסלון ומניח את כוס השתייה הריק על השולחן,
פונה אל הדלת ואומר שהוא ממהר ושיבוא שוב, כשיוכל. מי יודע?
אולי גם נירה תהיה-ויוצא בסערה כמו שנכנס, לאן שהרוח תוביל
אותו.