"הינך מוזמן למסיבה. אצלי בלב, חדר ימני מפלס תחתון, בשעה
10:30. לא לאחר, שתייה חינם."

כך נכתב בהזמנה שנשלחה לכל אלה אשר קיימו איתי אי פעם מגע מיני
מכל סוג שהוא.
לכל אחד מהם שמור מקום אצלי בלב, והחלטתי לערוך מפגש פסגה -
לערב אחד. האמת שכבר הרבה זמן שאני מפנטזת על מפגש כזה, לא
יודעת בדיוק למה, ועכשיו זה קורה.
הכנתי צלחות עם במבה וצ'יפס, הרבה בירות, ואפילו השקעתי
בפונץ'.

רפי  מגיע לפני הזמן, הוא רוצה לעזור לי לארגן. בכלל, הנשיקה
שהייתה בינינו בכיתה י' בקושי הכניסה אותו לרשימת המוזמנים,
אבל מאחר וזו הייתה הנשיקה הראשונה היחידה והאחרונה שהייתה לו
בחיים, מגיעות לו הנחות.
אנחנו מארגנים ביחד את המקום, שמים דיסק של הדג-נחש (ניסיון
להגיע למכנה המשותף הנמוך ביותר), מעמעמים את האורות.
ראשון מגיע יוני. מבויש הוא ניגש לתפוס כיסא. הוא ורפי ניגשים
כאילו היו מכרים ותיקים.
"רגע, מה אתה עושה פה?" שואל יוני. "אתם לא הייתם תמיד
ידידים?"
"אתה לא זוכר את המשחק אמת או חובה הזה שהתנשקנו? נו בזמן
שהייתם חברים" עונה רפי.
יוני מהנהן ופולט נשימה ארוכה וכבדה.
הוא שולח אלי מבט מתחנן. 8 חודשים של חברות ועוד 4 וחצי שנים
של ניתוק מבחירה כנראה לו הספיקו לו בשביל להבין שזה לא זה.
הוא חמוד, לא סתם שמרתי לו מקום בלב במשך כל הזמן הזה, בכל זה
חבר ראשון, אבל כל ההתמסרות, והרגילות הזאת שלו, זה כנראה פשוט
לא מחזיק אצלי.
"יש מצב שתרצי להיפגש מחר, נלך ביחד לים?"הוא שואל אותי
בהיסוס.
"מה אתה לא מבין? איך אתה יכול בכלל להמשיך לחשוב על זה? אנחנו
הרי לא באמת נצליח להיות ידידים, והרי גם חברים לא נחזור להיות
כי אתה משעמם אותי. לא מעניין אותי כמה קראנו אחד לשני קוקי
ופוקי בכיתה י', תתבגר. ואם עוד פעם אחת אתה מציע הצעות כאלה
אני מורידה אותך לחור נידח בליבי, עוד יותר מהמקום בו אתה נמצא
עכשיו, כי להוציא אותך אני כבר לא יכולה". אני עונה לו,
בקרירות שלא ידעתי שקיימת בי.

אחריו נכנס אלדד, כולו ססגוני, תל-אביבי מאי פעם. על אפו נחות
נאמנות המשקפיים עם המסגרת השחורה. זאת הפעם הראשונה שאנחנו
נפגשים מאז אותו סטוץ-של-לילה-אחד-שגם-הוא-מיותר לפני שנה
וחצי. זאת בהנחה שהטרדות בטלפון בסגנון "איזה תחתונים את לובשת
עכשיו?" לא נחשבות למפגש.
הדלת נפתחת ובבת אחת נכנסים החבר'ה שלמדו שנתיים מעלי בבית
הספר. הם הגיעו באותה מכונית בשביל לחסוך דלק.אריאל מוביל, הם
נותנים לו את הכבוד בתור הראשון שאי פעם שכב איתי, ואחריו חן
ליאור וגל.
"אני מקווה שהולכות להגיע כוסיות" אריאל קורץ אלי, ונותן לי
חיבוק חזק. לאחר מכן הוא מתרווח בנוחות על הספה, הישר לתוך
הכיתוב "ה-X המיתולוגי".
"זה פשוט לא יאומן... איך כולם פה קצרו את מה שאני זרעתי..
כמעט שנה עשית לי את המוות, לא הסכמת אפילו לרדת לי, ויש פה
אנשים שלילה אחד- ובום". הוא מתלונן, ויודע שלא משנה מה יגיד
או יעשה, תמיד יהיה לו מקום של כבוד אצלי בלב. כי גם ברגעים
שאפשר לטעות שהשיחה שלו עליי עם החברים שלו היא למעשה שיחה על
נתח בשר בשוק, אני זוכרת לו את חסד נעוריו, כשעוד היה
הבלונדיני המאוהב שלי.
הוא מחליט לתפוס את יוני לשיחה צפופה.
"מה העניינים, אחי?" הוא פונה אליו בקול של חבר ילדות.
"שמע, אני מצטער על מה שהיה, אבל באמת לא יכלתי לחכות. אתה
יודע- זאת היתה אהבה. האמת שהייתי בטוח שאתה זה שתשב היום על
הספה; בהתחלה היא לא הפסיק עם דיבורים על יוני ויוני..."
"כן, ככה זה כשאתם מתנשקים יום אחרי שאנחנו נפרדים". עונה יוני
במרירות.
חן  ליאור וגל מעדיפים להתנחל באזור שולחן הכיבוד.
"בת'כלס אחי, אתה הכי שיחקת אותה" אומר ליאור לגל.
"בזמן שכולנו טיילנו בדרום אמריקה עלה לעיתים רחוקות השם גל
גדות. היינו בטוחים שאתה בתלפיות באמצע ייצור פצצת אטום חדשה
לישראל או משהו בסגנון, כשאתה בעצם היית באמצע זיון של הלייף
עם הבחורה ששנינו אפילו לא הצלחנו להוריד לה את החזיה".
"כן הה..." גל בתגובה מחייך בביישנות. נראה לי שזה היה יותר
בכיוון של מתן בחסד..  הוא מסנן בינו לבין עצמו. מעניין אם אלה
היו המחשבות שלו גם במהלך אותו לילה חד-פעמי, כשהוא שכב שם כמו
קרש, לבן ויבש, בזמן שאני ניסיתי להחיות את העניינים.

בינתיים המקום כבר מתחיל להתמלא.
מגיע מיכאל, צנום ויפה מתמיד. הוא לובש שחור ומשתדל להשוות
לפניו את אותה ארשת הפנים.
הוא צועד לעבר האלכוהול. בהפגניות, לא עוצר לומר שלום. לוקח
איתו בקבוק וויסקי נקי ומתיישב בפינה המרוחקת ביותר, מתחת לשלט
"אהבה לחודש-חודשיים".
כעבור בעבר 5 דקות מצטרף אליו יריב, גם הוא מצויד בבקבוק אישי
ובעיניים ירוקות מהממות, שעד היום לא מפסיקות להפנט אותי.
מיכאל שולף מחברת שירים שהוא כתב, משהו על חייו העצובים, ויחד
הם מבכים את בריאת האישה.

המקום מתחיל להיות צפוף. מצטרף נמרוד, ראפר בגובה מטר תשעים עם
זרועות של סוס.
הוא מחליף את הדיסק ל'משהו שלו'. מצטרף נבו מחדרה, הוא בא עם
מצב רוח טוב. מצטרף, לתדהמת הכל,  גם גבר בן  30 שאת שמו כבר
שכחתי, זה שפעם כשהייתי שיכורה עשינו את זה בשיחים מחוץ לאיזה
פאב.  הם כולם רוקדים יחד ברחבת  'סטוץ ללילה בהשראת
אלכוהול'.
בחצות מגיעות גם הבנות. לא הרבה, שלוש במספר. אבל כמות הגברים
שמצטופפת סביבן הופכת אותן אוטומטית לסלב מקומי, שהרי במדבר כל
קוץ הופך לפרח.
בנימה מלאת חשיבות עצמית מספרת אחת מהן: "כן, זה לא היה משהו
רציני.. עשתה לי ביד בשירותים של איזה פאב באילת, דווקא היה
נחמד".
מתוך הריקודים עולות פנים מיוזעות, רעבות לעוד. מציצות פניו של
ההוא שהיה איתי בשכבה בכיתה של המופרעים. כן.. נראה לי שקוראים
לו דוד. לא ציפיתי שיבוא: איתו זה היה כמעט מקרי, כשנכנס אלי
למקלחת באמצע הטיול השנתי של י"ב ולא הסכים לצאת עד שלא אתן לא
לגעת לי בחזה.

לקראת הסוף מגיע אורי. בלונדיני וחתיך, הוא מרגיש את עצמו
בבית. בהליכה של חתול מגזע אצילי במיוחד הוא נכנס, אוכל משהו,
שותה משהו, מחליף לחיצות יד עם מכרים.
כשלפתע עיניו נתקלות בעיניו של מיכאל.  
"אני לא מאמין איך אתה בכלל מעז לבוא לפה אחרי מה שעשית". מסנן
מיכאל, עיניו מצטמצמות.
"שב בשקט בפינה שלך, ואל תתקרב לפינת הריקודים. יש סיבה למה
לכל אחד מאיתנו יש את הפינה ששמורה לו". עונה אורי.
"איך? איך אפשר לדעת שלבחורה יש חבר ועדיין לזיין אותה?! לא
מעניין אותי כמה אלכוהול האמריקאים המחורבנים האלה מביאים
לתגלית, לא מעניין אותי כמה הייתם חרמנים, לא עושים דבר כזה
לבן אדם... אני עדיין נזכר בזה לפעמים, נזכר בזה ורוצה להקיא"
צועק מיכאל, ולאחר מכן יש שתיקה. העיניים שלו רטובות. האלכוהול
כנראה כבר עשה את שלו, בסיטואציה אחרת הוא לא היה מעז לדבר
אליו ככה.
"אחי". עונה לו אורי בשקט, כאילו היה מדובר מקסימום בגולה שהוא
חייב הרוויח לו. "נראה לי שאם הבחורה הייתה מסופקת מהחבר שלה
היא לא הייתה מרגישה צורך לבוא אלי, בלי קשר לאלכוהול. ותאמין
לי, 8 פעמים בלילה זה משהו שדורש כישרון שכנראה היה מבוזבז".
אגרוף מפלח את האוויר, אורי נהדף לאחור. מיכאל, נסער בורח משם
ברגלייים כושלות.
בכל הזמן הזה אני עומדת, מתפקדת כצופה שהדבר לא נוגע לה. למרות
שאת התאונת פגע וברח האמיתית אני זאת שעשתה עם אורי לפני חצי
שנה.

הם רוקדים שם. מסוחררים מהמוזיקה הקצבית. פניהם מיוזעים. הם
מחליפים ביניהם רשמים.
"גינונים של כוכבת פורנו" זורק מישהו לאוויר. "כן, אבל מה -
החזה לא משהו בכלל". זורק אחר.
ברחבה זאת, אין מקום לקרבה או לרחמים. השולט הוא היצר. זיינתי
נגעתי מצצתי תקעתי נגעתי. המירוץ הוא לגבריות.

מבין ההמון אני מבחינה בדמות שאיננה מוכרת לי.
הבזק של מבט אלי. אני לא מזהה בעיניו את הניכור ששולט פה בעיני
כולם. הוא מתקרב אליי. שערו ארוך, מופרע, כמו צמח מטפס. כל
מראהו משדר צניעות וענווה.
אין צורך בהצגה מנומסת אחד של השני, אנחנו מכירים.
הוא שולח יד ומעביר אותה עלי ברכות אין קץ.  עד עכשיו המגע הזה
לא עוזב אותי.
אנחנו עוצמים עיניים בהתאמה.
הוא עובר עם ידו על המצח. העיניים. הצד של הפנים. הלחי. הסנטר.
השפתיים.
אני מנשקת את אצבעו.
"חיכיתי לך הרבה". אני אומרת בלחישה. "כבר חשבתי שלא תבוא".
פוקחים עיניים.
" את יודעת שגם עכשיו אני לא באמת. את יודעת שגם עכשיו, זה
אותו המקום העצום שלך בלב ששמור תמיד עבורי. אופיע תמיד, באלף
צורות ורגעים. כשתלכי לבד ב-3 בלילה כושלת ושתויה וכל כך
בודדה. בחלומות שלך, בחורפים הרבים במיטה הריקה. אופיע בכל
פעם, אבל אף פעם לא בשביל להישאר".
הוא מפנה אליי את הגב ומתרחק.
כל מה שנותר לי לעשות הוא לעמוד שם, ריקה מהכל מלבד רחמים
עצמיים.
ולצפות בשלט שעל גבו, האותיות קטנות ככל שהוא מתרחק:
"הדשא של השכן".