אתה מכיר ציפורים שאין להן נוצות?
צפיתי בכל קורה מהצד: רגלו של הכלב של השכנים הסתבכה עם צינור
ההשקיה. חבל שהיו לו עוד שלוש רגליים, שבעזרתן הוא הצליח
להסתובב על צירו, בלי ממש להבין למה הרגל הרביעית מסרבת להמשיך
לנוע. 'אוח, כל הריחות המעניינים האלה', הוא בטח חשב לעצמו.
'עולם מלא של ריחות קורא לנו, רגל רביעית חביבה, אנחנו חייבים
להמשיך לרחרח. אני קולט אותות מסקרנים מהשיח שליד ספסל
הנדנדה'. כן, לא טעית. זה היה פינצ'ר.
צילה בדיוק ירדה למטה, עם המספריים הגדולות, כדי לגזום את צידו
השני של השיח, שהיה קרוב לספסל הנדנדה. כן, היא הייתה שמנה
ובשמלה פרחונית.
עיניה הכחולות של אשתי התמקדו במראה שהייתה מלאה אדים, בחדר
האמבטיה שלנו, בקומה השנייה. היא רצתה לסרק את ראשה, המברשת
הייתה מוכנה ביד ימין, חלוק הרחצה החליק בעדינות מכתף שמאל.
אבל המראה סירבה לשתף פעולה. אשתי (כן, היא הייתה יפה) הפעילה
את הפן, כדי להפיג את הערפל מהבחורה הג'ינג'ית והמנומשת
שהסתכלה עליה מארון התרופות. מלבד לתרופות היו שם גם חבילת
תחבושות היגייניות, משחת שיניים זולה שהעלתה עובש בגלל שאף אחד
לא התכוון להשתמש בה, וחפיסת קלפים, שנשכחה שם במהלך לילה
מעניין. כן, היה גם סקס.
צילה הרימה קלות את שמלתה, מה שגילה זוג רגליים שמנמנות שהיו
עטופות בגרביונים לבנים, שלבטח נקנו לה כמתנת יום הנישואין
מבעלה המשופם. היטקליף היה שמו.
בידי החזקתי כמה סלי בד, שהיו מלאים כל-טוב: בננות, אפרסקים,
שזיפים, מלון, אבקת כביסה, ומיתרים לצ'לו של חברת לארסן. לא
היה לי מושג אם זה טוב או רע, אבל הם עלו לי הון תועפות. על אף
המשקל הרב שבידי (לא הזכרתי את שני בקבוקי היין לארוחת הערב),
ואולי בגלל אותו משקל, נעצרתי להתבונן במעלליו של הפינצ'ר
החום, שחור השפם, שנאבק בצינור ההשקייה. ריצ'י, קראו לו. והוא
לרגע נרגע ממאבקיו.
'איזה ריח מעניין יש לחתיכת התולעת הזו', היו מחשבותיו של
הכלב. 'אוי, היא עדיין זזה. זו בכלל לא חתיכת תולעת. זו תולעת
שלמה שיוצאת עלי מהאדמה. צריך לעשות משהו בנידון. הגיע הזמן
שאנבח. פינצ'ר או לא פינצ'ר, למען השם?' וריצ'י פתח את לועו
הצנוע, ופרץ בנביחות מעצבנות על התולעת. זו סירבה להגיב
והמשיכה להשתחל החוצה, מתארכת לממדי ענק, ומתחילה לעטוף את
הכלב הנלהב. בעצם זה היה צינור ההשקייה, שסיבך לחלוטין את
היונק המסכן, והתולעת כבר מזמן מצאה לה חור חדש להתחפר בו.
צילה נזעקה לקריאות הכלב, וכשהיא אוחזת במספריים גדולים בשני
ידיה השמנמנות, היא דילגה אל צידו השני של השיח, מקום התרחשותה
של הדרמה.
צינור ההשקייה, שהיה עשוי בד חזק וגמיש, הצליח להוציא את
הכלבלב אל מחוץ לגבולות תפיסת המציאות. הכלב המשיך לנבוח,
בעודו מגלה כי עתה יש רק רגל אחת שמוכנה לזוז לכיוונם של
הריחות המרתקים. 'המצב', כך חשב הפינצ'ר בין האו צורם להוו
מיילל, 'הולך ומחמיר'. כן, היו לו הברקות לפעמים.
צילה נעמדה מעל לחיית המחמד, צלה הרחב מכסה את כל איזור
ההתרחשות, והבינה, שלא סתם אלוהים שם בידיה את זוג המספריים
הגדולים. לא, היא לא הייתה רעבה.
כריות האוויר ברכב נפתחו, בלון הליום גדול וורוד פרח לאוויר,
מישהו על החוף סיים לנפח מזרן ים זוגי. צילה התכופפה. היא בהתה
בכלב המבולבל בעיניה הגדולות, וקירבה את המספרים לצינור
ההשקיה. או אז, נכנס היטקליף בעל שפם העבות לתמונה.
השערות החומות כהות בשפמו החלו לרטוט, כשקרא היטקליף בבאס
גברי, "צילה, אני מפעיל את המים, תיזהרי לא להירטב". היטקליף
היה אדם מתחשב. הוא ידע שצילה הלכה לגזום את השיח בגינה. אך מה
שהיה נפקד מידיעתו, הוא המצב הבעייתי אליו צילה נקלעה עם ריצ'י
הנבחן. השכנה השמנה החליטה שאת הצינור עדיף לחתוך בסופו,
על-מנת לא לפגוע בטעות בכלב, שהיה באותה נקודה כבר בפאניקה,
וכל הריחות מסביב היו נורא משעממים. מלבד לריח החלש ההוא,
שלפעמים הגיע מהשיח. 'רגליים, אחריי!'.
צילה כמובן לא שמעה את אזהרת בעלה, בגלל נביחותיו של הכלב,
וחתכה (די בקלות, חייבים לציין) את הצינור בשורשו. להבריג אותו
החוצה לא בא בחשבון, במקרה חירום שכזה.
פרץ מים חזק ירה אל פנייה. היטקליף לא התבדח.
משהו התחיל לעקצץ בעורפי. המחשבה שאני מתמהמה למטה, וכדאי
לעלות כבר הביתה? או אולי המחשבה שהגיע הזמן להציל את המצב?
בתנועה זריזה העברתי את סלי הבד למקום מבטחים, ובעודי מפשיל
שרוולי, פניתי לכיוון הגברת הרטובה. ריצ'י הפינצ'ר לא הפסיק
לנבוח. היטקליף, בשורט פסים מנופח ובחולצה בלי שרוולים, יצא
להשקות את הגינה. אף אחד מאיתנו לא ייחל לראות את התמונה
הבאה.
הגברת בשמלה הפרחונית נבהלה נורא מהזרם, פלטה צווחה שהשתיקה
לרגע את הכלב, ומעדה הצידה. היא ראתה דרך עיניה הרטובות מראה
מכוסה אדים, ומבעדם את פניה שלה מתקרבות במהירות אל המספריים.
היא טעתה. המספריים נכנסו לאמצע גופה, מהצד, וחדרו עמוק דרך
רקמות השומן. צילה השתתקה. עכשיו דרך אדי הכאבים היא ראתה את
מרפקה נשבר ומנתק צינור פלדה שאליו התחברה תולעת ההשקיה. 'אני
רטוב כולי', חשב לעצמו הכלב.
היטקליף עמד המום למראה זרם המים האדיר שפרץ מצידו השני של
השיח שעל-יד ספסל הנדנדה. הוא לא ראה את אשתו מאחורי השיח,
נשטפת יחד עם קרביה בסמוך לכלב הרועד מקור. אבל הוא היה מוכן
להישבע שלרגע הזרם של המים קיבל גוון ורדרד שכזה. גם לי נראה
שמשהו פה מאוד לא כשורה. כן, המראה היה די מזעזע.
הזרם של המים הפתיע אותי מאוד. הוא הגיע עד לקומה השנייה, שם
נאבקה ג'ולי, אשתי, עם האדים שעל המראה. היא אחזה באצבעות
הנגנית הדקות והארוכות שלה, בפן האימתני, כאילו היה אקדח
בשירות אכיפת החוק. למי ההשקיה לא לקח זמן רב למצוא את חלון
האמבטיה הקטן, שהיה תלוי כמו תמונה פסטורלית על הקיר שניצב
למראה.
ג'ולי ואני התלהבנו בכל תמימותנו נוכח הרעיון המבריק להציב את
החלון קרוב למראה. זה היה אולי הדבר ששבה את ליבנו בדירה הזאת,
אחרי כמה וכמה דירות עם אמבטיות חשוכות למדי. אהבנו להתנשק מול
המראה הזאת, וסתם לעמוד חבוקים ולהתבונן על עצמינו מזדקנים.
השערות של שפם העבות של היטקליף רעדו פעם נוספת. המקרה התרחש,
כאשר השכן פסע במהירות דרך המעבר לצידו השני של השיח, וראה -
מלבד לספסל הנדנה ולכלב הרטוב ששכב ורעד תחתיו כשהוא עטוף
בצינור ההשקיה כאילו היה חתול חנוט ממצריים העתיקה - את אשתו
מתבוססת בדמה. התגובה שלי הייתה זריזה פחות. בכל זאת, מלבד
לזרם המים הורדרד, ראיתי הרגע את האוורסט קורס על הדשא ומתחיל
לדמם.
מלאכת פיזור העננים ממראת האמבטיה כמעט הושלמה, כשג'ולי שמה לב
לצונאמי המלאכותי שנכנס מהחלון. היא לא הייתה ערה לטרגדיה
שהתרחשה כמה מטרים מתחת לחלון הגאוני, בגלל רעש הצרורות שבקע
מאקדח האוויר החם שבידיה. המים מצאו במהירות את דרכם אל הפן
וגרמו לניצוץ, ששאב משערה של אשתי את צבעו האדום, והפך אותו
לשחור. היא ראתה את חפיסת הקלפים שהתפזרה לכל עבר, כאשר הפן
נזרק מידיה וניפץ את המראה. היא ראתה גם את הזכוכיות, ובכל
זכוכית הייתה  ההשתקפות שלי, כורע על ברכיי לפנייה, כמה רגעים
מאוחר יותר, מבין שבמיתרי הצ'לו שקניתי בהון תועפות, כבר אף
אחד לא ישתמש. כן, קלף הג'וקר היה זה שנחת ראשון על גופתה של
אשתי.
'איכס, יש פה ריח של כלב רטוב', רטן לעצמו ריצי' מתחת לספסל
הנדנדה. שפמו של היטקליף נע עכשיו באיטיות, בעודו משמיע יבבות
חרישיות. הוא החזיק בידה של צילה, אשתו, בטוח ללא כל צל של
ספק, שהוא זה שצריך להאשים אותו בכל הפרשה.  
המקרר בדירתי נדם. השתתקו גם המאוורר, המחשב, הדוד שאשתי לא
הספיקה לכבות אחרי האמבטיה. השתתק השולחן בחדר האוכל, הוילונות
בחדר השינה, דג הזהב, ששחה בסיבובים איטיים באקווריום בסלון.
דמם גם הפן שהרג את אשתי. ישבתי, ושתקתי גם אני.
שפמו של היטקליף הסתיר את שפתיו הכחולות, כשליבו נדם. ספק בגלל
שגם הוא קיבל מכת חשמל מהפן של אשתי, ספק מתוך הצער שבלאבד
כל-כך הרבה אישה. הזמנתי אמבולנסים בטלפון, ויצאתי מדירתי.
הרחקתי מגינת הבית, אל מעבר לכביש. הסתובבתי ובהיתי בזרם המים
האדיר שהמשיך לדגדג את החלון של האמבטיה. במהרה הגיעו למקום כל
כוחות ההצלה האפשריים. "מזל ביש בשכונת חבצלת", אמרה כותרת אחד
המקומונים. גם העיתונים הארציים הקדישו לי טור.
לשאלתך, ולשאלת המאזינים, איך הרגשתי, אענה בשאלה: "האם אתה
מכיר ציפורים שאין להן נוצות? אני לא מתכוון לעיט הקירח. הייתי
מוכן להיות כמוהו. אני מתכוון, למשל, לעוף שהרגע יצא מהתנור.
הוא התקרב אלי, בצעדים בטוחים, על מגש כסוף, נישא בידי מלצר
מחויט. הגופה העירומה, הצלויה וערופת הראש תפזז לה שיר צרפתי
ישן שאנחנו נשמע ברקע. ג'ולי תשב מולי, השולחן עגול. המפה
לבנה. הלחם פריך וטעים. "את יודעת איפה הקלפים שחיפשנו כל
היום?", אשאל אותה. היא תנגוס בעוד חתיכה מהלחם, תלגום מהיין,
ותאמר לי, "כן, בארונית האמבטיה. ראיתי אותם היום, כשקיבלתי
מכת חשמל". "את יודעת, לפעמים נדמה לי שהשפם של היטקליף לא
אמיתי". "כן, גם אני חושבת ככה"".